רע"א 3357/97 כהן מלכה נ. עו"ד עמי בן יעקב

1.המבקשת הייתה הבעלים של מגרש בהרצליה. ביום 1.10.81 נחתם הסכם קומבינציה בין המבקשת לבין המשיבה מס' 15 (להלן: הקבלן), שעל-פיו התחייב הקבלן לבנות על המגרש ששה קוטג'ים, ששניים מהם יהיו למבקשת ושאר הארבעה יהיו לקבלן. בשנת 1982 השלים הקבלן את בניית הקוטג'ים, ושניים מהם נמסרו כאמור למבקשת וארבעה נמכרו על-ידיו לרוכשים שונים.

2.בשנים 1990-1988 הוגשו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שלוש המרצות פתיחה על-ידי חלק מהרוכשים של ארבעת הקוטג'ים מן הקבלן ועל-ידי הקבלן עצמו. בשלוש המרצות הפתיחה התבקש סעד זהה במהותו כנגד המבקשת והקבלן, אשר נתבעו להביא לידי סיום את הליכי רישום הקוטג'ים כבית משותף והעברת הבעלות בהם לידי הרוכשים.

במסגרת המרצות פתיחה אלו מינה בית-המשפט המחוזי כונס נכסים, שעליו הוטל להביא את הליכי הרישום לידי סיום. בשלב מאוחר יותר, לאחר שהמבקשת סירבה לשתף פעולה עם כונס הנכסים, הסמיך אותו בית-המשפט לחתום בשמה על המסמכים הנדרשים.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.בקשת רשות הערעור הוגשה לבית משפט זה עוד ביום 1.6.97, אך התיק הועבר לטיפולו של שופט ביום 14.12.97, וזאת בשל העובדה כי רק במועד זה הפקידה המבקשת בקופת בית-המשפט ערבון בסך 10,000 ש"ח אשר נדרש ממנה לשם הבטחת הוצאות המשיבים.

מתגובת כונס הנכסים לבקשה עולה כי בתקופה שמאז מתן החלטת בית-המשפט המחוזי ועד היום הושלמו למעשה הליכי הרישום במובן זה שהקוטג'ים נרשמו כבית משותף וזכויות הרוכשים בהם נרשמו אף הן. זאת, לאחר שהכונס עשה שימוש בזכות החתימה שהוקנתה לו כאמור בהחלטת בית-המשפט המחוזי. מכאן, שהסעד אשר נתבקש במסגרת המרצות הפתיחה ניתן כבר למעשה, ואין יותר מקום לדון בעניין זה במסגרת של החלטות ביניים. לפיכך גם אינני רואה לנכון לתת למבקשת רשות ערעור על החלטת ביניים.

לאור האמור לעיל אין לי איפוא צורך לדון בטענות המבקשת לגופן.

הבקשה נדחית. המבקשת תשלם הוצאות משפט בסך של 3,000 ש"ח למשיבים 1 ו15-13-; 2,500 ש"ח למשיבים 3-2; 2,500 ש"ח למשיבים 6-4; 2,500 ש"ח למשיבים 12-11; 1,000 ש"ח למשיבה 16; ובסך-הכל 11,500 ש"ח.