רע"א 3372/12 פלוני נ. משרד הבטחון קצין התגמולים

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת

ח' וינבאום וולצקי ) בע"א 34567-02-11 מיום 8.3.2012, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדה רפואית עליונה מיום 8.12.2010.

רקע עובדתי בתמצית והליכים קודמים

1.

המערער, יליד 1967, הוכר כנכה על ידי קצין התגמולים. קצין התגמולים קבע למערער נכות בשיעור 1% בגין פגימה שנגרמה עקב חבלה בקרסול שמאל. על שיעור נכות זה ערער המבקש לוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה ). הערעור נדחה. על החלטת הוועדה הרפואית העליונה ערער המבקש לבית המשפט המחוזי (ע"ו 41266-02-10). ביום 27.7.2010 ניתן פסק דינה של השופטת ד' גנות בהסכמת הצדדים בו קבעה כי "במקרה זה אין חולק כי קיים מימצא אובייקטיבי, ואין חולק כי קיימת הפרעה קלה כפי שקבעה הוועדה על סמך בדיקה קלינית. הנני מחזירה את הדיון לוועדה לצורך קביעת נכות על פי סעיף 35(4)ג".

2.

לאחר שהדיון הוחזר לוועדה, הוועדה דרשה כי המבקש יועמד לבדיקתה בשנית ולא הסתפקה בממצאי בדיקתה מושא פסק דינה של השופטת גנות , חרף ההסכמה שניתנה בבית המשפט המחוזי. לאחר בדיקה זו דחתה הוועדה בשנית את ערעורו של המבקש. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי שפסק הדין שניתן במסגרתו הוא מושא הבקשה שלפני. בפסק דינה קבעה השופטת וינבאום וולצקי

כי "היה מקום לקבוע מנהלית את נכותו של המערער בהתאם לסעיף 35(4)ג על 10% נכות" וכי הדיון הושב לוועדה בהסכמת הצדדים על יסוד הממצאים הקודמים. עוד הוסיפה השופטת כי אם הוועדה לא הסכימה עם פסק דינה של השופטת גנות

היה עליה להגיש ערעור ולא לעשות דין לעצמה. יחד עם זאת, הדגישה השופטת כי יש קושי לאלץ וועדה רפואית מקצועית לקבוע נכות על סמך ממצאים שהיא סבורה שלא עולים מבדיקתה ואשר הובנו באופן שגוי על ידי גורם שאינו מקצועי-רפואי. עוד ציינה השופטת כי כל החלטה שתינתן גוררת קושי בנסיבות המקרה אולם בסופו של יום דחתה את הערעור, בין היתר בנימוק שלא ניתן להתעלם מהעובדה שבבדיקת הוועדה לא נמצאה כל הגבלת תנועה בקרסול שמאל של המערער. עוד הטעימה השופטת כי אין בכך לאשר התנהלות דומה בעתיד ומקום שבו סבור המשיב כי ישנו קושי עם פסק דינו של בית משפט יפעל להגשת ערעור על פי חוק ולא על דרך קביעה סותרת של ועדה רפואית שאינה מוסמכת לכך.

כנגד פסק דין זה מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

3.

הבקשה מכוונת כנגד החלטתה של הוועדה לבדוק את המבקש בשנית תוך עשיית דין עצמי בניגוד לפסק דינה של השופטת גנות ומבלי שהמשיב הגיש ערעור כדין. לטענת המבקש, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מאפשר למשיב שלא לכבד פסקי דין ולכך ישנן השלכות.

דיון והכרעה

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב.

5.

אכן, המשיב פעל שלא כשורה. בנסיבות העניין היה עליו לפעול להגשת ערעור על פסק דינה של השופטת גנות אם לא הסכים עמו, וככל שחלף המועד להגשתו היה עליו להגיש בקשה למתן ארכה. לחלופין, היה על המשיב לפנות בבקשה לעיון חוזר או בבקשה למתן הבהרה. בית המשפט המחוזי היה ער לקושי שנבע מהתנהלותו הבעייתית של המשיב והדגיש כי לא יאפשר זאת בשנית.

יחד עם זאת, באיזון הכולל ולאחר שנמצא כי למבקש אין הגבלת תנועה בקרסול שמאל צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את הערעור. לא זאת אף זאת, אכן ישנו קושי לאלץ גורם מקצועי רפואי לקבוע נכות כאשר על פי שיקולים מקצועיים אין לכך בסיס.

יתכן שבנסיבות העניין היה נכון כי בית המשפט המחוזי יפסוק הוצאות הולמות לחובת המשיב על מנת ליתן ביטוי לאיזון הראוי. ואולם, בית משפט זה לא מתערב בסוגיית השתת ההוצאות על ידי בית המשפט קמא, אלא בנסיבות יוצאות דופן [ראו למשל:

ע"א 916/05 כדר נ' הרישנו (לא פורסם, 28.11.2007)].

בסופו של יום, עניינו של המבקש הוא עניין פרטני, במיוחד לאחר שנמצא כי אין לו הגבלת תנועה, ומשכך לא ניתן לומר כי הבקשה מעלה שאלה עקרונית משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" אשר ניתנת במשורה ( [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) ].

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות.