רע"א 3381/14 AIG חברה לביטוח בע"מ נ. עדיאל רז

1.

בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מ' קליין ) חייב את המבקשת לשלם למשיב פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת דרכים שאירעה ביום 31.3.2005 בסכום של 5,000 ש"ח ובתוספת הוצאות ושכר טרחת עורך-דין (ת"א 12580-09-09). בית משפט השלום פסק סכום זה כפיצוי בגין כאב וסבל, לאחר שקיבל את עמדתו של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, אשר מצא שלא נותרה למשיב נכות כתוצאה מהתאונה. יצוין, כי המומחה השיב לשאלות הבהרה ואף נחקר בבית המשפט.

2.

ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי (ע"א 868-01-13) התקבל בדעת רוב חברי ההרכב (כב' השופטים י' שבח ו- ש' שוחט ) בניגוד לדעתו החולקת של אב בית הדין (כב' השופט י' ענבר ), אשר סבר כי דין הערעור להדחות. כב' השופטת שבח , אשר כתבה את דעת הרוב בפסק הדין, פסקה, על יסוד דברי המומחה בחקירתו ובתשובותיו לשאלות ההבהרה, כי נותרה למבקש מגבלה קלה בתנועות הצוואר, כמו גם רגישות ללחץ באזורים אחדים. המומחה התייחס בדבריו הנ"ל לנתונים שמקורם במאמרים שהוצגו לו על-ידי בא-כוח המשיב, מהם עולה כי טווחי התנועה שנמצאו אצל המשיב מצביעים על קיום הגבלה בתנועה. לפיכך נפסק כי התוצאה לפיה למשיב לא נותרה נכות "אינה מחויבת המציאות", וכי המשיב "סובל מנכות רפואית 'כלשהי' הגם נמוכה, המתבטאת בטווח שבין 0% ל- 5%" (הדגשה במקור). בדרך של אומדן נפסק למשיב פיצוי גלובלי בסך 40,000 ש"ח בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, סכום שהתווסף לזה שנפסק על-ידי בית משפט השלום.

כב' השופט ענבר סבר, כי אין זה המקרה שיצדיק דחיית חוות דעתו של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט, בהעדר נימוקים של ממש לעשות כן, אף אם ניתן להניח שגם עמדת השופטת שבח מצויה במתחם הסבירות .

מכאן בקשת רשות הערעור.

3.

דין הבקשה להדחות ללא צורך בקבלת תשובה. אכן, בכישרונה הרב ביקשה באת-כוח המבקשת לשוות לבקשה נופך עקרוני כשטענה שהבקשה מעלה את השאלה בדבר "היחס הנכון בין סטנדרטיזציה של דיני הנזיקין", כפי שהיא עולה מפסק דינה של כב' השופטת שבח, שהסתמכה על "מדדים סטטיסטיים ולא מחייבים אשר מצאו ביטויים במאמרים רפואיים חיצוניים " , לבין "קונקרטיזציה של דיני הנזיקין", כפי שהיא משתקפת בפסק דינו של בית משפט השלום ובדעת המיעוט של כב' השופט ענבר .

אין לך כמעט קביעה שיפוטית שלא ניתן לנסחה בדרגת הפשטה גבוהה במונחים עקרוניים וכלליים. ואולם, בסופו של יום, ענייננו ביישום עקרונות מוכרים בדיני הנזיקין על המקרה הפרטי של המשיב, כאשר דעת הרוב העדיפה לפצותו בהתחשב באפשרות המסתברת שנותרה נכות מסוימת. אפשרות זו לא התקבלה תוך התעלמות מהערכה הפרטנית של הנזק הספציפי שנגרם למשיב, אלא נלמדה בין היתר מדברי המומחה בהתייחסו למאמרים שהוצגו לו שעסקו בשאלה מהם טווחי תנועה "תקינים", אף כי דעתו-שלו היתה שלא נותרה נכות. קביעת שיעור נכות אינה מדע מדויק, ויתכנו מדדים שונים לעניין זה. ההסתמכות על ספרות רפואית מוכרת, באמצעות הצגתה למומחה שמטעם בית המשפט, אינה הופכת את קביעת שיעור הנכות לכזו המנותקת ממצבו הקונקרטי של הניזוק, אף שהיא נעשית גם בהתחשב במחקרים ובספרות רפואית ולא רק בממצאי הבדיקה שנערכה לניזוק. התשובה לשאלה מהו טווח תנועה "תקין" נלמדת גם מנתונים הנלקחים מהספרות הרפואית ולא רק מנתוני הניזוק.

זאת ועוד - המחלוקת שהתגלעה בין שופטי הערעור התמקדה בשאלה האם במקרה דנא ראוי היה לדחות את עמדת המומחה באשר לקיומה או העדרה של נכות. גם ענין זה ממוקד בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה המסוים שנדון ואינו מעלה כל שאלה עקרונית.

נמצא כי לפנינו מחלוקת בשאלה מהו שיעור נכותו של המשיב והאם היה מקום לסטות מעמדת המומחה לפיה לא נותרה למשיב כל נכות רפואית. אלו שאלות שלהכרעה בהן אין כל השלכה מעבר לעניינם של בעלי הדין. אשר על כן, כיוון שהבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת השלכות רוחב שבגינן יש מקום לאפשר דיון "בגלגול שלישי" - דינה להידחות.

הבקשה נדחית. בנסיבות אלה מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. אין צו להוצאות.