רע"א 3408/00 ציון רובבשי נ. מדינת ישראל

העורר הורשע בבית משפט השלום בירושלים בעבירות של התפרצות וגניבה וגרימת נזק בזדון. בית המשפט גזר עליו עונש של תשעה חודשי מאסר - תקופה בה היה נתון במעצר, וציין כי אינו רואה להחמיר עם העורר, כיוון שהוא אסיר משוחרר ברשיון, ויש להניח כי למאסרו תתווסף הפקעת הרשיון.

התביעה לא הסתפקה בעונש שנגזר על העורר והגישה לבית המשפט המחוזי ערעור על קולת העונש. עם הגשת הערעור ביקשה התביעה כי יוארך מעצרו של העורר עד לבירור הערעור. בית המשפט (השופט מ' רביד) נעתר לבקשה והורה על מעצרו של העורר עד לשמיעת הערעור.

בפניי טען בא-כוח העורר כי הצעד שנקטה בו התביעה הוא צעד יוצא דופן וכי העונש שנגזר על העורר, על פניו, הינו עונש סביר, ולפיכך אין הצדקה להותיר את מרשו במעצר. העורר, מצדו, הוסיף וטען לעצמו. הוא ציין שטרם נגזר דינו של שותפו לעבירה וכי לא היה מקום בשלב זה להאריך את מעצרו.

בא-כוח המדינה טען בפניי כי אכן המהלך של מעצר בשלב הערעור הוא יוצא דופן, אך עברו הפלילי של העורר יוצא דופן אף הוא. העורר הוא, מדי פעם, אסיר ברשיון, ובכל תקופת שחרור הוא מבצע עבירות נוספות, ולפי הטענה, כך גם ביחס לעבירה בגינה הורשע בענייננו.

בסוף הדיון טען העורר כי הוא מבקש למחוק את הערר כדי שעניינו יובא לפני שופט אחר, וזאת, לפי הטענה, כיוון ששאלת מעצרו כבר התבררה בפניי בערר קודם. כן הביע העורר תרעומת על כך כי דבריו בפניי אינם נשמעים במלואם.

לא ראיתי כל סיבה להימנע מלדון בעניינו של העורר. בא-כוחו טען לו ולפנים משורת הדין נעתרתי לבקשתו של העורר להוסיף ולטעון לעצמו. אכן, דנתי בעבר בערר על מעצרו, אולם אין בכך כדי לפגום באפשרות לשוב ולדון במעצרו פעם נוספת. אוסיף עוד, כי בא-כוחו של העורר הודיעני כי אין הוא מצטרף לטענה זו של מרשו.

לגופו של הערר, בדיון בפניי עוררתי מיוזמתי את שאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי להורות על מעצר בעניינו של העורר ושוכנעתי כי סמכות כזו קיימת, ומצוייה בסעיף 22(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-. אכן, מעצר בשלב הערעור הוא חריג, ונעשה רק בנסיבות מיוחדות; אלא שבעניינו של העורר, נוכח עברו הפלילי המכביד שהוא יוצא דופן, והעובדה כי הוא נוהג לשוב ולבצע עבירות כשהוא משוחרר, יש מקום לאפשר בירור הערעור על העונש בהיות העורר במעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.