רע"א 3411/15 פלוני נ. מוסך יונייטד סי בע"מ

1.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטתו מיום 16.4.2015 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע ). החלטה זו התייחסה למספר סוגיות, אך בקשת רשות הערעור נוגעת לשני עניינים שנכללו בה: ההחלטה שלעת הזו לא יימסר לעיון המבקש סרטון שמקורו במצלמת אבטחה שלכאורה כולל תיעוד של אירוע התאונה שבגדרו נפגע המבקש, וההחלטה שהמבקש לא יהיה רשאי להגיש כראיה מטעמו מסמכים רפואיים שנערכו ע"י ד"ר פארחת כמאל.

לאחר עיון בבקשה ובתשובת המשיבות 2-1 (להלן: המשיבות ) אליה הצטרפה המשיבה 3, החלטתי כי אין להיעתר לבקשת רשות הערעור.

2.

המבקש נפגע במקום עבודתו, כשעסק בעבודות פחחות רכב וצבע, כתוצאה מהתלקחות חומר דליק. לאירוע זה לא היו עדי ראיה. לבית משפט קמא הוגשה תביעת המבקש לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו באירוע הנ"ל. התברר כי בידי המשיבות מצוי תיעוד חזותי של אירוע התאונה שמקורו במצלמת אבטחה שהיתה מותקנת במקום. בית המשפט החליט כי אין לחשוף בפני המבקש את התיעוד האמור לפני תום פרשת התביעה, וזאת במטרה להבטיח את גילוי האמת (נטען כי המבקש מסר מספר גרסאות באשר למקרה, ונראה שקיימת טענה לפיה מדובר במעשה מכוון מצדו).

המבקש מלין על החלטה זו, ומבקש כי עתה, לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעמו, יועבר הסרטון לעיונו, על מנת לאפשר קיום הדיון ב"קלפים גלויים", כפי שמתחייב מעקרונות יסוד דיוניים, במיוחד כשגרסתו-שלו כבר "התקבעה" במסמכים שונים.

דא עקא, שההחלטה בעניין מועד חשיפת הסרטון לעיון המבקש לא התקבלה לראשונה ביום 16.4.2015, והדבר הוחלט על-ידי בית המשפט עוד ביום 12.6.2013 (!), כאשר בית משפט קמא החליט לקבל את עמדת המשיבות, שלפיה ראוי שהמבקש ייחשף לסרט האבטחה רק אחרי שיגיש תצהיר עדות ראשית וייחקר על תצהירו זה.

בנסיבות אלה, ומבלי להביע דעה בשאלה האם מלכתחילה נכון היה להורות כפי שהורה בית משפט קמא, אין מקום לפנות בבקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 16.4.2015, שכן הסוגיה הוכרעה זמן רב קודם לכן. המשיבות ויתר בעלי הדין, כלכלו את צעדיהם על בסיס הקביעה מיום 12.6.2013, בידעם כי לא התבקש להשיג עליה בפני ערכאת הערעור. בנסיבות אלה דין הבקשה בכל הנוגע לעיון בסרט האבטחה להידחות.

3.

כאמור, בית המשפט המחוזי החליט שלא לאפשר למבקש להגיש שני מסמכים בחתימת ד"ר פרחאת כמאל, מומחה בפסיכיאטריה. המבקש טוען, כי מדובר ב"רשומה מוסדית" שנערכה במהלך פעילותו הרגילה של הרופא וראוי היה להתיר את הגשת המסמכים כראיות מטעמו. גם בסוגיה זו דין הבקשה להידחות.

המבקש לא צרף לכתב התביעה חוות דעת רפואית לענין מצבו, וביקש להסתמך בעניין זה על קביעת הוועדות הרפואיות שעל-יד המוסד לביטוח לאומי. בתגובה לכך מסרו המשיבות כי הן יעמידו את המבקש לבדיקה על ידי מומחים מטעמן. בהמשך גם מונה מומחה מטעם בית המשפט. בית המשפט ראה בהסדר, שלפיו המבקש לא תמך תביעתו בחוות דעת רפואית והמשיבות הגישו חוות דעת מטעמן, משום "הסכמה דיונית", וקבע, כי הגשת שני המסמכים בחתימת ד"ר פרחאת כמאל, אינה עולה בקנה אחד עם ההסכמה האמורה. עוד נקבע, שאין מדובר ב"רשומה מוסדית", שכן שני המסמכים ערוכים כחוות דעת לכל דבר, ואין מדובר במסמך רפואי שנערך במהלך פעילות רפואית טיפולית רגילה ושוטפת.

כאמור, אין מקום ליתן למבקש רשות ערעור בסוגיה זו. ראשית , כפי שהסביר בית משפט קמא, לא ניתן לראות במסמכים הנדונים "רשומה מוסדית" כמשמעות מונח זה בסעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971. מסמכים אלה לא נערכו על ידי הרופא "במהלך פעילותו הרגילה" ואינם אלא חוות דעת. גם מטרת הגשתם כראיה אינה להוות עדות על הטיפולים שניתנו למבקש, אלא עדות על מצבו הרפואי.

שנית , וזה בעיני העיקר, אין לאפשר למבקש להסתמך על המסמכים האמורים כראיות מטעמו כיוון שכלל לא צרף חוות דעת רפואית לכתב טענותיו. על פי תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעל דין המעונין להוכיח ענין שברפואה חייב לצרף לכתב טענותיו חוות דעת של רופא. המבקש לא עשה כן והמשיבות הסכימו, כך נראה, שיוכל לטעון לנכות בשיעור שנקבע לו על ידי המוסד לביטוח לאומי. הגשת המסמכים הנדונים כראיה לצורך הוכחת נזקו ("ענין שברפואה"), לא יכולה להיעשות מבלי שקדם לכך תיקון כתב התביעה בדרך של צירוף חוות דעת רפואית. ברצונו להסתמך על המסמכים האמורים, המבקש לא רק מפר את ההסדר הדיוני המתואר לעיל (שהלך כברת דרך משמעותית לקראתו, נוכח העובדה שלא צרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה ואלמלא ההסכמות לא היתה לתובענתו תוחלת), אלא גם מבקש לנהוג בניגוד גמור לסדרי הדין בענין הוכחת עניינים שברפואה. זאת אין לאפשר.

4.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבות 2-1 בסך 3,000 ש"ח.