רע"א 3416/99 דני אמונה נ. מדינת ישראל

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בנתניה, בו מיוחסת לו עבירה של אספקת סם מסוכן וכן החזקתו של סם כזה שלא לצריכה עצמית. בכתב האישום דובר על כמות של 987 טבליות "אקסטזי", שנמסרו על ידי העורר לנאשם השני שבכתב האישום. העורר שוחרר בערובה חרף עמדתה של המדינה, שראוי לעוצרו עד תום ההליכים, וערעורה של המדינה על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב. העורר שוחרר בתנאים מגבילים, שכללו מעצר בית מלא. אין מחלוקת, שהעורר הפר את תנאי המעצר הוא נמצא באחד הימים בחנות מסוג מנימרקט, המנוהלת על ידי גיסו, כאשר הוא מבקש מן הגיס הזה את רכבו. כשהעורר נעצר על ידי המשטרה הוא הסביר, שביקש את הרכב על מנת להביא את ביתו הקטנה, בת ה3-, מגן הילדים הביתה. הסתבר שיש בבית עוד תינוק בן 4 חודשים, ולטענתו האם לא יכלה למלא תפקיד זה. המשטרה ניסתה בחקירתה לאשש את הטענה העובדתית בדבר המניע לצאתו של העורר מן הבית. הגיס לא ידע לאמר לאיזו מטרה ביקש העורר את המכונית ואילו האשה לא שיתפה פעולה עם המשטרה, כשזו פנתה אליה. אי אפשר היה להציל מפיה תשובה, מפני שטרקה את הטלפון כששמעה שמדובר במשטרה.

על יסוד ההפרה של תנאי השחרור בערובה ביקשה המדינה לעצור את העורר והשופט בבית המשפט השלום בנתניה נעתר לבקשה זו. על החלטתו של שופט בית משפט השלום לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, ובית המשפט המחוזי (מפי כב' השופטת צ'רניאק) דחה את הערר ביום 19.5.99. העורר אינו משלים עם החלטה זו, ומכאן הערר שלפני.

בא כוח העורר, עו"ד אוחנה, טוען שעל-פי בדיקת בית המשפט הזה, הפרה אחת של תנאי שחרור בערובה, הפרה שאינה מלווה בביצוע עבירה כלשהי, אינה עילה מספקת לביטול ההחלטה בדבר שחרור ומעצרו של הנאשם. מר אוחנה סבור, שהעולה מן המקובץ - משורה של פסקי דין שהגיש לי - הוא, שבמקרה של הפרה כזאת יתכן לקבל את ההסבר ולהסתפק באזהרה, ויתכן לנקוט בצעד חריף יותר, כמו חילוט חלק מן הערובה אבל אין סיבה לבטל כליל את החלטת השחרור. הוא מפנה את תשומת ליבי, בין היתר, לבש"פ 666/97 (פורסם בפ"ד נ(5) 789) ובמיוחד לבש"פ 2931/95 קאסם נ' מ"י (תק-על כרך 96(1) עמ' 63), ששם נאמר מפי כב' השופטת ביניש:

" עם זאת, לא כל הפרה מחייבת אוטומטית ביטול השחרור בערובה. ההחלטה שמורה לשיקול דעת בית המשפט , אשר יבחן את נסיבות העבירה, נסיבותיו של העבריין וטיבה של ההפרה".

בא כוח המדינה, לעומת זאת, מפנה את תשומת ליבי לפסק דינו של השופט מצא בבש"פ 787/99 מ.י. נ' שמחון (תק-על כרך 99(1) עמ' 896). אני מאזכר קטע קטן מתוך פסק הדין:

" ניתן לאמר, שמדיניות מעצרים ליברלית והקפדה על קיום תנאי השחרור הם בבחינת שטר ושוברו בצידו".

במלים אחרות, מה שהשופט מסביר בפסק הדין, הוא העובדה שהמדיניות הליבראלית שמוצאת ביטויה בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- גוררת אחריה הקפדה יותר חריפה על קיום תנאי השחרור בערובה. יחד עם זאת, מציין גם השופט מצא שבסופו של דבר, אין מקום לקביעת כלל מחייב, והעניין נתון לשיקול דעתו של בית המשפט בכל מקרה לגופו.

יכולתי להמשיך ולאזכר פסקי דין ברוח זאת שקראתי עד עכשיו, אבל אין צורך בזה. התמצית היא, שמחד גיסא יש גישה ליברלית יותר ממה שהיתה בעבר לגבי עצם שאלת המעצר גם כשיש עילת מעצר, ומאידך גיסא, אם המשוחרר בערובה מפר את האמון שניתן בו צריכה להיות לזה סנקציה משמעותית, אחרת לא ניתן להמשיך במדיניות הליברלית מבלי לסכן את הציבור.

מן הכלל אל הפרט. במקרה דנן מדובר בנאשם, שהואשם בעבירה אשר בדרך כלל גוררת אחריה מעצר, מפני שקשה מאד לפקח על כך שלא יעבור עבירות נוספות מאותו סוג במסגרת חלופת מעצר. על זה מתוספת העובדה, שיש לעורר רשימה של הרשעות קודמות די נכבדה.

בא כוח העורר טוען בפני, ששני בתי משפט, גם בית משפט השלום וגם בית המשפט המחוזי, בשלב הראשון, שחררו אותו בערובה חרף השיקולים שציינתי עכשיו. אם היה נכון לשחררו באותו שלב, הרי שלדעת הסניגור, ההפרה היחידה שמדובר בה עכשיו אינה סיבה לחזור מן ההחלטות האלה.

נכון שהעורר שוחרר בערובה חרף הנימוקים שציינתי. אולם השופטת הנכבדה בבית משפט השלום בנתניה, כב' השופטת טלמור, התלבטה בהחלטה, והנימוק שלה בסופו של דבר היה, שהיא חששה שמא ייראה כאילו יש הפליה בין שני חשודים, אם העורר יישאר במעצר. המדינה ערערה על ההחלטה הזאת והשופט

הנכבד בבית המשפט המחוזי שישב ודן באותו ערעור, כב' השופט עמיחי דוויק, כתב החלטה ארוכה ומנומקת בת יותר מ6- עמודים, שניכר מתוכה שהוא מתלבט. השופט מציין שהוא, אילו דן בבקשה בערכאה הראשונה, לא היה משחרר את העורר, ומה שנראה לבית משפט השלום כהפליה נראה לו כאבחנה נכונה בין שני המקרים.

הנימוק שבגללו בסופו של דבר לא נעתר לערר של המדינה, היה העובדה שהאיש כבר שוחרר, והשופט מציין כי:

"פסיקתו העקבית של בית המשפט העליון מלמדת, כי רק לעתים נדירות יוחזר למעצר מי ששוחרר ממנו".

אלמלא הנימוק הזה, הערר היה מתקבל. כך שעצם העובדה, ששתי הערכאות שחררו את העורר בשלב הראשון, אינה מצביעה בהכרח על כך שמדובר במקרה של שחרור מובן מאליו. עכשיו מצטרפת לכל העובדות שהיו יכולות להוביל למעצר עד תום ההליכים גם עובדת ההפרה.

העורר טוען, שהוא הפר את התנאים בגלל שרצה להביא את ביתו מן הגן. חוץ מהבל פיו אין לנו שום ידיעה שאמנם כך הוא. האשה, שיכולה היתה לאשר, לא אישרה זאת. הגיס שהיה צריך להשאיל את המכונית, לא ידע לאיזו מטרה נתבקשה המכונית. גם לא ברור מה המרחק לגן הזה ומדוע צריך מכונית כדי להחזיר את הילדה הביתה.

העובדה שהעורר לא עבר שום עבירה בתוך זמן ההפרה גם היא מאבדת ממשקלה, אם לוקחים בחשבון שהוא נעצר על ידי המשטרה עוד לפני שהספיק לקבל את הרכב לידו.

סיכומו של דבר נראה לי, שאדם ששוחרר מן המעצר בנסיבותיו של העורר הזה והוא מפר את תנאי המעצר, אין מקום לעשות נסיון נוסף. נראה לי שצדקה השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי, והערר נדחה.