רע"א 3421/09 אהרון רוזנצוויג נ. מינהל מקרקעי ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' הנשיא מ' בן דוד, השופטת נ' מוניץ והשופט א' אברהם) אשר דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורו של המשיב 1, מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל ).

1.

המינהל הגיש תביעה כנגד המבקש וכנגד המשיבה 2 לסילוק יד, לסעד כספי ולמתן צו מניעה. נטען כי המבקש החזיק בחלקה לחופה של הכינרת אשר מצויה בבעלות המדינה. בחלק מהחלקה החזיק המבקש מכוח חוזה בינו לבין המשיבה 2, אך זאת ללא הרשאתו של המינהל, ואולם באשר לחלק אחר של החלקה אין מחלוקת כי המבקש פלש אליה. הצדדים הגיעו לידי הסכמה לפיה המבקש יסלק את ידו מאזור הפלישה וכן יהרוס את כל המבנים והמתקנים שהקים שלא כדין בתחום השטח על שני חלקיו. לפיכך נותרה במחלוקת רק תביעת המינהל לתשלום דמי שימוש ראויים בעבור שימושו של המבקש בשטח אליו פלש.

2.

בית משפט השלום (כב' השופט ד' צרפתי) מינה שמאי מטעמו להערכת שווי השימוש באדמת אזור הפלישה. בית המשפט אימץ את קביעותיו של השמאי וקבע כי דמי השימוש בגין השנים הרלבנטיות מסתכמים בסך של 1,424,250 ₪. עם זאת החליט בית המשפט להפחית את שומת השמאי במחצית ולהעמידה על סך של 712,125 ₪ בלבד בצירוף ערכי שערוך. בית המשפט פירט מספר נימוקים להחלטתו זו, וביניהם התנהלותו של המינהל לאורך השנים בחוסר מעש ובמחדלים ממשיים העולים כדי השלמה עם ההחזקה בפועל; וסימני שאלה באשר לקיום מדיניות אחידה של המינהל כלפי יזמים שונים ברמת הגולן הכוללת מתן פטורים והנחות גם למיזמים בקרבת חופה של הכינרת. בית המשפט קבע כי לו היה מתקשר המבקש מלכתחילה עם המינהל היה נהנה מהנחה בדמי השימוש כמי שכלול בהגדרת קו עימות.

3.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש ערעור והמינהל הגיש ערעור שכנגד. בית המשפט קבע כי אמנם המינהל לא פעל במועד לסילוק ידו של המבקש מהמקרקעין אליהם פלש, אך גם אין כל ראיה כי המינהל התיר פוזיטיבית במעשה או בשתיקה למבקש להיכנס לתחומי אזור הפלישה או להשתמש בו ללא כל תמורה. לפיכך נקבע כי המבקש לא הוכיח כי ניתנה לו רשות להשתמש באזור הפלישה גם לא מכללא. בית המשפט מצא כי אין להפחית מדמי השימוש שהוערכו על-ידי השמאי. בית המשפט הבהיר כי ההנחה לתושבי קו העימות חלה על פרויקטים בתחום התעשייה והתיירות המוקמים בתוככי היישובים המוגדרים כנכללים בקו העימות, ולא די בכך שהמבקש מתגורר באחד מיישובים אלו. כמו כן ההנחה אינה חלה על קרקע למטרות תיירות המצויה בטווח של 1 ק"מ מחוף הכינרת, ומהראיות ברור כי השטח אליו פלש המבקש מצוי בטווח זה. בית המשפט לא מצא כי יש להפחית מדמי השימוש בהם חויב המבקש. המבקש ידע את עמדת המינהל בסוגיה ואת עובדת העדר זכותו להחזיק בשטח, למצער החל מההתדיינויות בעניינו שהחלו בבית המשפט הגבוה לצדק. אשר על כן קיבל בית המשפט את ערעור המינהל ודחה את ערעורו של המבקש.

4.

מכאן הבקשה שבפני. המבקש טוען כי הבקשה מעלה סוגיה משפטית חשובה בעלת השלכות רוחב שעניינה פרשנות החלטות המינהל בעניין ההנחות או הפטורים שמוענקים לתושבי אזורי עדיפות לאומית. לטענתו, החלטות המינהל בעניין חלות עליו שכן הן מוציאות מתחולה קרקעות המשמשות לצרכי תיירות במרחק של עד 1 ק"מ מחוף הכינרת, אך השימוש שהוא עשה בקרקע הוא לחוף רחצה ולמסחר. כמו כן לא הובאו ראיות בדבר המרחק בו מצויה הקרקע מהחוף.

5.

דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית, וזאת בניגוד לטענתו של המבקש. נראה כי גם המבקש אינו חולק על פרשנותו של בית המשפט המחוזי, לפיה הפטורים וההנחות לישובי קו העימות ולאזורי עדיפות לאומית מוענקים למי שמקים מיזם מסחרי או תיירותי באזורים אלו, ולא למי שגר באזורים אלו אך מקים מיזם שכזה באזור שאינו נכלל בישובי קו העימות או באזורי עדיפות לאומית. פרשנות זו הגיונית וברורה היא ולפיכך לא ייפלא כי המבקש עצמו אינו חולק עליה. כמו כן, ההחלטות מוציאות במפורש מתחולתן קרקעות לתיירות הנמצאות בטווח של 1 ק"מ

מהחוף. איני סבורה כי יש מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי לפיהן נכללת הקרקע אליה פלש המבקש במסגרת הגדרה זו. גם יתר טענותיו של המבקש נידונו על-ידי הערכאות דלמטה ולא מצאתי כי יש בהן כדי להוות הצדקה לקיום דיון ב"גלגול שלישי".

משכך הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.