רע"א 3429/99 ג'קלין לויזון נ. עירית ירושלים רשות הרישוי המקומית

זו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.

המבקשים דנן ג'קלין ואליעזר לויזון הם הבעלים והמחזיקים בבית ברח' הציפורן 37 בירושלים הידוע גם כמגרש מס' 62. המגרש כלול בתוכנית מתאר מקומית 2506.

ביום 28.10.98 בקשו המבקשים היתר להגבהת חצר מרוצפת שבמגרש הנ"ל, וזאת לאחר שכבר החלו בבצוע העבודה והוצא נגדם צו הריסה מנהלי לפי סעיף 238א (א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה1965- (להלן - החוק). בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את בקשתה לבטול צו ההריסה. בקשת המבקשים נדונה על ידי הוועדה המקומית ביום 2.11.98 ונדחתה.

המערערים ערערו על ההחלטה לועדת ערר אשר דחתה את הערר.

המערערים לא אמרו נואש ועתרו לבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לענינים מנהליים, ובעתירתם (עת"מ 19/99) בקשו לבטל את החלטת ועדת הערר. עתירתם נדחתה.

מכאן הערעור לבית משפט זה.

בצוע של צו ההריסה המנהלי עוכב למשך הדיון בכל אחד מן ההליכים שפרטתי לעיל. בפני מונחת בקשה לעכב את הבצוע פעם נוספת, וזאת עד לסיום הדיון בערעור שהגישו המערערים בע"א 3497/99 של בית משפט זה.

המשיבים מתנגדים לעיכוב ביצוע נוסף, כל אחד מטעמו.

המשיבה מס' 1 כונתה בערעור ובעתירות, עירית ירושלים - רשות הרישוי המקומית, המשיבה מס' 2 היא מדינת ישראל - משרד הפנים. והמשיבים מס' 3 ומס' 4 הם שכני העותרים בבית סמוך. מהות העבודה שלמענה נתבקש ההיתר הוא בניית תקרה מבטון בגובה החצר של הבית השכן, בית המשיבים 3, 4. כפי שנתן לראות מתצלום שהוגש לי במהלך הדיון, מפלס הרחוב נמוך ממפלס החצרות של בתי בעלי הדין. כפי מה שהוסבר לי הבעלים הקודם לעותרים בביתם הנמיך את הקרקע בחצרו עד לגובה מפלס הרחוב והשתמש בשטח המונמך כמשטח חניה. כל מה שעשו המבקשים הוא יציקת תקרה מעל השטח המונמך, תקרה הנשענת על קירות קיימים. כתוצאה מבניית התקרה נוצר חלל מקורה שהמערערים משתמשים בו כחניון למכוניתם. לפי הנראה בתצלום שהוגש לי הם אף סגרו את החלל, בפאתו הפונה לרחוב, בשער.

הנימוק של התנגדות המשיבים מס' 1 ו2- למתן היתר בניה הוא שלדעתם הבניה סותרת את תוכנית בנין ערים החלה על המקום. זה היה גם הנמוק לדחיית הבקשה להיתר בניה. הועדות שדנו בבקשה סברו שיש בבניה זו משום "סטיה נכרת" מהתוכנית.

ראוי לציין כי ההיתר שביקשו המערערים אינו לשימור המצב הקיים כפי

שהוא משתקף בתצלום שהוגש לי. הם הציעו בבקשתם לאטום את החלל שנוצר ועל ידי כך במקום חצר מרוצפת בגובה מפלס הרחוב תשאר להם חצר מרוצפת על גבי משטח בטון בגובה של שלשה מטר ממפלס הרחוב.

המשיבים 3 ו4- התנגדו מפני שלפי טענתם הגבהת חצר המערערים לגובה חצרם מונעת את השימוש בחצרם.

הבקשה שלפני אינה בדיוק בקשה לעכוב בצוע פסק דין, שכן ההליך בבית המשפט המחוזי לא היה ערעור על החלטה שנתן בית משפט השלום בבקשה לבטולו, של צו ההריסה לפי סעיפים 236 ו250- לחוק, אלא ערעור על החלטת ועדת הערר שדחתה בקשה להיתר בניה וזאת לפי הסעיפים 152 ו255-(א) לחוק. לכן פסק הדין של בית המשפט המחוזי אינו מצווה להרוס ואינו קובע שהמבנה לא יהרס. הוא לא דן כלל בשאלת ההריסה. הוא דן בשאלה אם החלטותיהן של הועדות שלא לתת היתר הן סבירות ובמסגרת הדין. פסק הדין הוא הצהרתי, בלי צו אופרטיבי, לכן אין מה לעכב בפסק הדין. הועדות גם כן לא דנו בשאלת ההריסה אלא בשאלת היתר הבניה. צו ההריסה המנהלי ניתן בשל בניה ללא היתר, בניה שלכל הדעות היתה צריכה היתר ואין מחלוקת שלא ניתן היתר כזה. נכון שבצועו של צו ההריסה המנהלי עוכב עד לסיום הדיון בועדות ואחר כך עד לסיום הדיון בבית המשפט המחוזי, אך הצו הזה אינו חלק מפסק הדין. הבקשה שלפני היא לא עכוב בצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי אלא מתן צו להמשך עכוב בצוע צו ההריסה שעוכב על ידי ביתה משפט המחוזי עד לסיום ההליך שם. הדברים אינם זהים. השקולים יכולים להיות שונים. יתכן שבמקרה של המשך דחיית בצוע יחמירו עם המבקשים יותר מאשר בעיכוב בצוע פסק דין. הם בכל מקרה עשו מעשה שלא כדין כאשר בנו ללא היתר ומבלי לבקש היתר, בין אם יתברר לבסוף שהם יכולים לקבל היתר או לא וצו ההריסה המנהלי בכל מקרה ניתן כדין.

אציין כי גם אם אני מודד מקרה זה באמות מדה של עכוב בצוע פסק דין אזרחי רגיל הייתי מגיע למסקנה שאין לעכבו. שניים הם השיקולים המנחים אם בית המשפט בבואו להחליט על עכוב בצוע פסק הדין.

השקול הראשון הוא סכויי הערעור והשני הוא האם ביצוע פסק הדין גורם למצב בלתי הפיך או מצב שקשה מאד להחזירו לקדמותו.

במקרה דנן שני השקולים לא קיימים. לא מבחינת סכויי הערעור ולא מבחינת מצב שיווצר עם בצוע ההריסה. אינני רוצה להרחיב בעניין הנימוק הראשון שכן אינני דן בערעור, אני מציין רק שלהערכתי דרכם של המערערים לא תהיה קלה.

אשר לשקול השני, אם המערערים יהרסו את תקרת הבטון וימלאו את החלל שמתחתה בעפר ואחר כך יזכו בערעורם וינתן להם היתר יוכלו תמיד לצקת מחדש את רצפת הבטון, הנזק הוא נזק כספי, אך לא בסכום שמצדיק עכוב בצועו של צו ההריסה.

אם אמרתי כך לגבי השקולים הרגילים של עכוב בצוע פסק דין, קל וחמר שכך הדין כשדנים בהארכה נוספת של בצוע צו הריסה מנהלי. שניתן לפני שנה, כאשר מטרת המחוקק בהעניקו לרשות את הסמכות למתן צו הפסקה מנהלי היתה שהצו יבוצע במהירות.

בענין זה אני מקבל את עמדת בא כח המשיבים 1 ו2- שאין מקום ליצור זיקה בין ההליך התכנוני וההליך המינהלי.

הערעור על ההליך התכנוני ישמע בעתו ואלו צו ההריסה המנהלי צריך להתבצע.

משום כך אני דוחה את הבקשה. יש לשלוח החלטה זו לבעלי הדין.