רע"א 3435/08 זמיר מועלם נ. ישראפלורס בע''מ

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 20.3.2008, בגדרה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו מיום 27.9.2006 בתיק הוצאה לפועל שמספרו 01-71390-00-5 (להלן: תיק ההוצאה לפועל ).

ואלו בתמצית העובדות הצריכות לענין, כפי שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

המבקש הינו החייב בתיק ההוצאה לפועל והמשיבה הינה הזוכה.

תיק ההוצאה לפועל נפתח לשם ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 25.1.2005 (ע"א 2795/00) (להלן: פסק הדין ). בגדר פסק הדין, אשר ניתן על דרך הפשרה, בהתאם להוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, חויבו המבקש ואשתו ביחד ולחוד בתשלום סכום אשר עמד על 60,000 ש"ח. זאת בתוספת הפרשי הצמדה בלבד מיום הגשת התביעה ועד יום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי וכן הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל.

במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, הורה ראש ההוצאה לפועל על העברת תיק ההוצאה לפועל לידי רואה החשבון יעקב אביטל (להלן: רואה החשבון ), אשר מונה כמומחה מטעם ההוצאה לפועל לשם עריכת חוות דעת בדבר שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל בהתאם לפסק הדין (להלן: חוות הדעת ).

ביום 14.6.2006, הועברה חוות הדעת לקבלת תגובת המבקש ואשתו. במסגרת התגובה, טען המבקש כי חוות הדעת בטעות יסודה, באשר אין היא עולה בקנה אחד עם פסק הדין.

ביום 6.7.2006, לאחר בחינת תגובות הצדדים לחוות הדעת, קיבל ראש ההוצאה לפועל את חוות הדעת והורה על עדכון החוב בתיק ההוצאה לפועל בהתאם. על החלטה זו, לא הגיש המבקש כל בקשת רשות ערעור.

ביום 6.9.2006 הגיש המבקש לראש ההוצאה לפועל בקשה בה התבקש האחרון "לכבד את החלטת בית המשפט המחוזי ו/או לחילופין להעביר את הסוגיה להבהרה בבית המשפט המחוזי". זאת לאחר שנטען על ידי המבקש, כי פנה באופן עצמאי לרואה החשבון לשם קבלת חוות דעת (להלן: חוות הדעת השניה ) ובחוות דעת שניה זו העמיד רואה החשבון את החוב על 144,552.16 ש"ח בלבד (לעומת הסך של 179,602 ש"ח, אותו קבע רואה החשבון במסגרת חוות הדעת, אשר הוגשה לראש ההוצאה לפועל, כמפורט לעיל). משכך, טען המבקש כי שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל בטעות יסודו ויש לתקנו בהתאם לחוות הדעת השניה.

ביום 27.9.2006, לאחר קבלת תגובת המשיבה, דחה ראש ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו (כבוד הרשם ע' מאור ) את הבקשה. זאת בנסיבות הענין, בהן שיעור החוב נקבע בהתאם לחוות הדעת מטעם רואה החשבון (אשר נערכה בהתאם לפסק הדין) ואף בהתחשב בתגובות הצדדים לה. בהחלטתו אף נסמך ראש ההוצאה לפועל על העובדה כי בקשות קודמות שהגיש המבקש לענין שיעור החוב נדחו זה מכבר וכן על העובדה כי שיעור החוב נקבע לאחר בחינה מחודשת שערך רואה החשבון.

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ברע 2741/06).

ביום 20.3.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן ) את הבקשה. ראשית, נקבע כי משלא הוגשה במועד בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 6.7.2006, אין לאפשר למבקש להאריך באופן מלאכותי את המועד להגשת בקשת רשות הערעור, באמצעות הגשת בקשה נוספת לראש ההוצאה לפועל באותו הענין. עוד נדחתה בקשת רשות הערעור אף לגופו של ענין, לאחר שנקבע כי דרך הפעולה בה נקט המבקש, קרי פניה לרואה החשבון באופן עצמאי לשם קבלת חוות דעת נוספת, מבלי להניח בפניו את כלל הנתונים הרלוונטיים לעריכת החישוב, אינה ראויה ואינה ישרה וכי ככל שחפץ המבקש להשיג על חוות הדעת של רואה החשבון, היה עליו להמציא חוות דעת נגדית מטעמו, כמקובל.

מכאן הבקשה בפניי, בגדרה טוען המבקש כי בקשתו מעלה שאלות בעלות חשיבות כללית, המצדיקות קיום דיון בעניינו ב"גלגול שלישי", בין היתר, בשאלה למי מוקנית הסמכות לפרש פסק דין והאם רשאי ראש ההוצאה לפועל לסטות מקביעות פסק הדין. לגופו של ענין, שב המבקש וטוען לפגמים אשר נפלו באופן חישוב שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל על ידי רואה החשבון. עוד טוען המבקש כי החלטות ראש ההוצאה לפועל אינן סופיות, במובן שראש ההוצאה לפועל רשאי בכל עת לתקן טעות שנתגלתה. לגישת המבקש, לא איחר בהגשת בקשת רשות הערעור לבית המשפט המחוזי, באשר פעל ראשית למיצוי ההליכים בפני ראש ההוצאה לפועל. בהקשר זה אף נטען, כי אין עניינה של החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 6.7.2006 דומה לעניינה של החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 27.9.2006 (היא ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור), באשר האחרונה הינה החלטה בבקשה למתן הבהרה בשאלה בהתאם לאיזו ריבית יחושב שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל, אשר הוגשה לראשונה אך ביום 17.9.2006. אף מטעם זה סבור המבקש כי לא הוגשה בקשת רשות הערעור באיחור.

המשיבה, מצידה, סבורה כי דין הבקשה לדחייה. ראשית, נטען כי אין הבקשה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינו הפרטי של המבקש ואשר יש בה כדי להצדיק קיום דיון בעניינו ב"גלגול שלישי". אף לגופו של ענין, סבורה המשיבה כי דין הבקשה לדחייה, באשר אין הבקשה מופנית אלא כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, בהן אין נוטה ערכאת הערעור להתערב, אלא במקרים חריגים, אשר עניינו של המבקשת אינו נמנה עליהם. עוד סומכת המשיבה ידיה על החלטות הערכאות הדיוניות. נטען כי משלא הוגשה במועד בקשת רשות ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 6.7.2006, בגדרה הורה הוא על עדכון החוב בהתאם לחוות הדעת מטעם רואה החשבון, לא רשאי היה המבקש לפעול ליצירת הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, באופן מלאכותי, באמצעות הגשת בקשה חדשה באותו הענין לראש ההוצאה לפועל. עוד מדגישה המשיבה את חוסר תום הלב בהתנהלות המבקש, כמפורט לעיל וטוענת כי באם היה חפץ המבקש להשיג על חוות הדעת, היה עליו לפעול כמקובל, באמצעות הגשת חוות דעת נגדית מטעמו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות אשר קדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש נדון כבר בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין הרשות לערעור שני ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת היא למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, חרף טענות המבקש, אין עניינה של הבקשה אלא בשיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל ואין הבקשה מגלה כל עילה לקיום דיון בעניינו ב"גלגול שלישי" בהתאם להלכת חניון חיפה. מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של ענין.

אין בידי לקבל את טענת המבקש, לפיה טעה בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת רשות הערעור מחמת איחור בהגשתה. עיון במסמכים אשר צורפו לבקשה מעלה, כי חרף ניסיונו של המבקש לאפיין את החלטות ראש ההוצאה לפועל מהימים 6.7.2006 ו- 27.9.2006 כהחלטות שונות בתכלית, הרי המ דובר

בהחלטות שעניינן זהה. זאת באשר נסבות השתיים על שאלת קביעת שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל בהתאם לחוות דעתו של רואה החשבון ופסק הדין אשר ביצועו התבקש על ידי המשיבה. ככל שחפץ המבקש להשיג על קביעותיו של ראש ההוצאה לפועל לענין שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל (אשר נקבעו לראשונה, כאמור לעיל, בהחלטתו מיום 6.7.2006), היה עליו לעשות כן באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי במועד, הכל בהתאם למצוות תקנות 119 (ד) ו- 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם-1979. ככלל, משלא עמד המבקש במועד הקבוע בתקנות להגשת בקשת רשות הערעור, אין לאפשר לו לעקוף את סדרי הדין ולהביא להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור באופן מלאכותי, באמצעות הגשת בקשה נוספת באותו הענין לראש ההוצאה לפועל (והשוו: דוד בר-אופיר, הוצאה לפועל הליכים והליכות , מהדורה שישית, בעמ' 92).

לא זאת אף זאת, טענות המבקש מופנות רובן ככולן כנגד קביעותיו העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל לענין שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל. ככלל, לא יתערב בית המשפט שלערעור בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בייחוד כך מקום שהמ דובר בבקשת רשות ערעור (וראו: ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (5) 297; מרדכי קרמניצר , " קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים " הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407)). בנסיבות הענין, בהן נקבע שיעור החוב בתיק ההוצאה לפועל לאחר קבלת חוות דעת רואה החשבון ותגובת הצדדים לה ואף לאחר בחינה מחודשת שערך רואה החשבון לענין זה, איני מוצא כי נפל פגם בהחלטת ראש ההוצאה לפועל, אשר יש בו כדי להצדיק התערבות ערכאת הערעור בה.

לתום הדיון אציין, כי תמים דעים אני קביעת בית המשפט המחוזי לענין הפגמים שנפלו בהתנהלות המבקש בקשר עם חוות הדעת השניה וזאת מנימוקיו, הכל כמפורט לעיל.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המבקש ישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 5,000 ש"ח.