רע"א 3458/99 ראובן אסא נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשר לתנאי שחרור בערובה שהוטלו על העורר, שנגדו הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות, שתמציתן מירמה וגניבה בסכום המצטבר ל46,000,000- דולר בשיתוף פעולה עם עוד שני נאשמים המופיעים באותו כתב אישום.

מדובר בפרשיה שנתגלתה בשנת 1992. העורר נעדר מן הארץ עד שהוסגר על ידי ממשלת שוויץ ב1994-. על נסיבות היעדרו יש מחלוקת עובדתית. לטענת התביעה, הוא ברח מן הארץ. לגרסתו, הוא נסע לחו"ל על מנת לגייס כספים לעסקיו, שכשלו מפני שרומה על ידי מי שמופיעים היום כשותפיו לעבירה. בהיותו בחו"ל נחטף על ידי אדם שהיה קשור עימו בקשרי עסקים, ושמרצה היום מאסר של שנים רבות בארה"ב. לדבריו, היה בין כך ובין כך חוזר ארצה, לאחר שהצליח להשתחרר משליטתו של אותו אדם.

אינני חושב שזהו הזמן והמקום להכריע במחלוקות העובדתיות האלה. עו"ד ד"ר סעדיה, בראשית דבריו בעל פה לפני, התייחס גם לשאלת הראיות לכאורה. היתה טרוניה בפיו נגד בית משפט קמא, שלדעתו של ד"ר סעדיה, לא ראה את הראיות. אינני נדרש לשאלה הזו, מפני שהודעת הערר מתייחסת כל כולה לשאלת תנאי הערובה. מוסכם שיש בסיס לכאורי מספיק כדי לחייב במתן ערובה. המחלוקת היא תנאיה. ברור שמחד, מטרת ערובה היא להבטיח הופעה למשפט, ובמקרה של הרשעה גם לריצוי העונש. מאידך, שחרור בערובה כשמו כן הוא - הכוונה שיהיה שחרור.

אין ספק, שיש השלכה לחומרת העבירה המיוחסת בכתב האישום על תנאי הערובה, אבל גם זאת לא בלי שיעור. הכוונה היא, שהנאשם יוכל לעמוד בתנאים. טענתו של הסניגור היא, שבמקרה הנוכחי התנאים הם מעבר לכוחו של העורר. התביעה טוענת, שהוכח מעשית שאין הדבר מעבר לכוחו, וכי חובת הראיה על הנאשם להוכיח שאין הוא יכול לעמוד בתנאי הערובה.

כיצד הוכח, שהעורר יכול לעמוד בתנאים? בשנת 1994, כאשר הוסגר לשוויץ, שוחרר בערובה על ידי בית משפט השלום, ותנאי הערובה היו אפילו קשים במקצת מאלה שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי. התנאים היו הפקדת ערבות במזומן או ערבות בנקאית על סך 500,000 ש"ח, ערבות צד ג' על סך מליון ש"ח ועיכוב יציאה מן הארץ. הרכיב האחרון אינו נושא לדיון זה. לאחר שהוגש כתב האישום, נתבקש בית המשפט להחליט מחדש בענין השחרור בערובה, ולאחר שמיעת טענות, הוחלט על ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' סירוטה) על עיכוב יציאה מן הארץ, הפקדת ערבות בנקאית על סך 500,000 ש"ח, ערבות עצמית על סך מליון ש"ח וערבות צד ג' על סך רבע מליון ש"ח.

אני מבין, שעיקר טענתו של העורר היא נגד החיוב בהפקדת חצי מליון ש"ח ונגד החיוב להמציא ערב על סך רבע מליון ש"ח.

הטענות בדבר חוסר יכולת נטענו גם בבית המשפט המחוזי, והשופטת הנכבדה ציינה בהחלטתה, שלא מתקבל על הדעת, שאין באיזשהו מקום סכום חבוי, שהעורר הציל מתוך הגניבה והניח בצד במקום שאיננו מגיעים אליו. זאת קבעה לאחר שהוכח לה שהעורר הוא פושט רגל ולאחר שהתרשמה שהרכוש הוברח מן הארץ.

טוענת באת כוח המדינה, שעובדה היא שהעורר המציא בשעתו - בשנת 1994 - את הערבויות שנדרשו, ואם הוא טוען שהמצב השתנה היום לרעה - עליו ההוכחה.

אני מסכים שעורר, שטוען שחל שינוי לרעה במצב הכלכלי, צריך להוכיח זאת. השאלה היא מהו שיעור ההוכחה. האיש הזה הוכרז כפושט רגל, לאחר שנחה דעתו של כונס הנכסים הרשמי שאין לו נכסים כדי כיסוי חובותיו. בהחלט יתכן, שיוכח שהוא הבריח נכסים. אינני יכול להעריך היום את תוצאות המשפט. אך כיצד יכול נאשם להוכיח את חוסר יכולתו אם גם הכרזתו כפושט רגל לא נחשבת ראיה? נראה לי, שלצורך השלב הזה, עלי להניח שהוא באמת פושט רגל. הטענה היא, שהוא הצליח להמציא את הערבויות ב1994-. חלפו מאז שנים, וערבות בנקאית עולה כסף רב. יתכן שאין לאדם אפשרות לעשות היום מה שעשה לפני שנים אחדות. גם יתכן שחברים שהיו מוכנים לעזור מתעייפים במשך הזמן. סיכומו של דבר, צריך לנסות ולאזן בין הסיכון לבין החשש, שתנאי הערובה, בסופו של דבר, יהפכו לצו מעצר.

בהתחשב עם האמור נראה לי, שיש מקום להקל על העורר בנושא של ההפקדה שהוטלה עליו. אני מקבל את הערר במובן זה, שבמקום הפקדת ערבות בנקאית או מזומנים בסך של חצי מליון ש"ח, הוא יפקיד סכום של 100,000 ש"ח. אינני רואה מקום להתערבות ביתר תנאי הערובה. מכיוון שחל כנראה

שיבוש בתוך ההחלטה אני מציין, כדי להסיר ספק, שערבות צד ג' היא על סך 250,000 ש"ח בלבד ולא מליון ש"ח. ניתנת לעורר ארכה של 14 יום להפקיד את הערבות הבנקאית או את המזומנים.