רע"א 3476/00 דינה גווילי נ. קיבוץ המעפיל

1.המבקשת נתקבלה להיות כמועמדת לחברות בקיבוץ - המשיב - המעפיל (להלן: הקיבוץ), בעקבות בקשה שהגישה בתאריך ה10.10.96-. היא ביקשה להיות חברה בקיבוץ ולחיות לצד חברה לחיים יאיר רוזן, חבר הקיבוץ, אשר הלך בינתיים לבית עולמו, ב4.1.99-. ביום 17.12.99 נתקבלה באסיפה הכללית של הקיבוץ החלטה להפסיק את מועמדותה של המבקשת, וזאת - החל מהתאריך 1.3.2000.

המבקשת פנתה בתובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 1436/00 בש"א 6184/00 ובה בקשה כי בית המשפט יצהיר כי היא חברה בקיבוץ, ולחילופין, "תלויה בחבר קיבוץ שנפטר". במסגרת תובענה זו, ועד למתן פסק דין בה, עתרה המבקשת למתן צו מניעה זמני, המורה לקיבוץ כך:

א.לאפשר לה להמשיך ולעבוד בחלביה, כפי שעשתה עד ל1.3.2000-.

ב.להמשיך להקציב לה ולבנותיה תקציבים אישיים ואשראי קניות, כפי שנתנו לה עד ל1.3.2000-.

ג.שלא לעשות כל פעולה לפינוי המבקשת ובנותיה מדירתן בקיבוץ.

ד.להמשיך לשלם עבורה מס בריאות ודמי ביטוח לאומי, כפי שנהג הקיבוץ עד ל1.3.2000-.

ה.שלא לפגוע בכל זכות שהיתה למבקשת ולבנותיה עד ל1.3.2000-, לרבות המשך סיפוק שירותי חינוך ותרבות לבתה של המבקשת, כפי שהיה עד ל1.3.2000-.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' זפט) דחה את עתירתה של המבקשת להעניק לה סעדים זמניים כאמור. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

2.החלטתי לדון בבקשה, מכוח הוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. התרתי לצדדים לסכם את טיעוניהם בכתב, וכך עשו.

בכתב סיכומיה גורסת המבקשת, כי ביטול מועמדותה נעשה לאחר תום התקופה הקצובה לכך בתקנות. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי מזכירות הקיבוץ סירבה להביא בעוד מועד את שאלת חברותה בקיבוץ להכרעת אסיפה הקיבוץ, וכי משנהג בה הקיבוץ כחברה במשך תקופה שהיא למעלה מ"תקופה סבירה", הרי שיש לראות בה כחברת קיבוץ.

לחילופין טוענת המבקשת, כי היא זכאית למעמד של תלויה בחבר קיבוץ שנפטר, ולזכויות הקנויות לבעלת מעמד שכזה מכוח תקנות הקיבוץ.

הקיבוץ כופר בטענות אלה, כולן, הוא טוען כי המבקשת היא שמנעה הבאת עניינה לדיון בפני אסיפת החברים, כי לא ניתן להתקבל כחבר בקיבוץ מכוח התנהגות וכי אין המבקשת בגדר תלויה בחבר קיבוץ שנפטר.

שאלות אלה כולן תתבררנה במסגרת התיק העיקרי בבית המשפט קמא.

בשלב זה לאחר ששקלתי את טעוני הצדדים, הן לגוף הדברים והן לעניין הצורך במתן צו זמני באתי לכלל מסקנה כי ראוי לקבל את הערעור בחלקו, באופן שיקבע כי המשיב אינו רשאי לעשות כל פעולה שתביא לפינוי המבקשת ובנותיה מדירתה בקיבוץ עד להכרעה בתיק העיקרי. אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להעניק לה את הסעדים הזמניים האחרים להם עתרה. בהוראה זו יהא משום איזון ראוי בין השיקולים המתחרים במקרה זה.