רע"א 3479/99 אבשלום להב נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

1.ביום 4.1.95 הגיש המבקש תביעה נגד המשיבים בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה1975-. ביום 26.5.98 קבעה רשמת בית המשפט (כבוד השופטת ש' ברוש) כי תם קדם המשפט והורתה כי "התיק יועבר לדיון בפני שופט".

ביום 9.11.98 הגישה המשיבה מס' 1 בקשה לתקן את כתב ההגנה שהגישה כך שיכלול טענה לפיה התאונה שבה נפגע המבקש "הינה 'תאונת עבודה' כמשמעותה בחוקי הביטוח הלאומי". בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ד"ר ג' קלינג), בהחלטתו מיום 26.4.99, נעתר לבקשה.

המבקש ביקש להרשות לו לערער על ההחלטה.

2.תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984- (להלן - "התקנות") מדברת בלשון של ציווי ברור ומפורש:

(א) - - -

(ב) לא ידון בית המשפט או הרשם בשום בקשה שבעל דין יכול היה להביאה בקדם-משפט, זולת אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו וכשהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".

מכאן, שאם היה בעל דין יכול להביא בקדם המשפט את בקשתו לתקן את כתב טענותיו, אין שומעים לו אם הגיש את הבקשה לאחר מכן. מחסום זה יכול הוא לפרוץ אם בידיו "טעמים מיוחדים שיירשמו" ובתנאי ש"הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". (עיין י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, 460). בפני מבקש התיקון עלול לעמוד גם מכשול הזמן; אם איחר בהגשת בקשתו - בין אם התקיים קדם משפט ובין אם לא התקיים - עלולה היא להידחות מחמת האיחור (י' זוסמן, שם, 353, 354).

חוששני שבתי המשפט אינם נותנים תמיד את הדעת על החובה לקיים את מצוות תקנה 149(ב) לתקנות. דומני שאף בענין האיחורים בהגשת בקשות תיקון אין בתי המשפט מקפידים די הצורך. אכן, לפי המימרה השגורה, אין סדרי הדין בבתי המשפט "מיטת סדום" שבה "מקצצים את איבריו" של בעל דין שלא יצא ידי חובתם; אולם, אין לנהוג בסלחנות כלפי בעל דין המזלזל בסדרי הדין ודש אותם בעקבו, על סמך ההנחה שלעולם ישתדל בית המשפט למנוע עיוות דין וסופו שימחל לו על זלזולו.

3.במקרה הנדון הגישה המבקשת מס' 1 את בקשת התיקון יותר משלוש שנים ומחצה אחרי שהגישה את כתב הגנתה וכחמשה חודשים אחרי שתם קדם המשפט. בית המשפט המחוזי סבר "לפחות על פי התצהירים" שהונחו לפניו - שנחתמו ב- 1.11.98 וב- 4.11.98 - כי "אין שמץ של ראיה כי הנתבעת ידעה בשלב כלשהו קודם לשלב המתואר בתצהירים כי אכן מדובר בתאונת עבודה".

בא כוח המבקש משיג על הנמקתו של בית המשפט וטוען כי היה סיפק בידי המשיבה להגיע למסקנה כי המדובר בתאונת עבודה, זמן רב לפני שהגישה את בקשת התיקון. אין ממש בטענתו. העיון בפרוטוקול הדיון מראה שלא הובאה לפני בית המשפט כל ראיה לסתור את האמור בתצהירים או ראיה אחרת שהיה בה כדי לבסס את טענתו. לפיכך רשאי היה לקבוע מה שקבע.

גילוין המאוחר של העובדות שביסוד בקשת התיקון הוא בגדר טעם מיוחד המצדיק העתרות לבקשה, לפי תקנה 149(ב) לתקנות. הוא גם מצדיק העתרות לה לפי הכללים המקובלים עלינו לענין איחור בהגשת בקשות כאלה. אין צריך לומר כי תיקון כתב ההגנה על ידי העלאת הטענה הנזכרת - למרות שהצורך בו היה מוטל בספק בעיניו של בית המשפט המחוזי - הוא, בהתחשב במהותה של התביעה, בגדר תיקון הדרוש כדי "למנוע עיוות דין".

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית.