רע"א 3482/16 פלוני נ. קצין התגמולים משרד הביטחון

1.המבקש התגייס לשירות חובה בחיל האוויר בשנת 1986, ובתחילה הוצב בבסיס הסמוך ללבנון. לטענתו, במהלך שירותו הצבאי נחשף למתח נפשי ניכר שנגרם בין היתר עקב הקרבה לגבול והמצב הביטחוני, וכן לזיהום סביבתי נרחב ותנאי תברואה לקויים. עוד טוען המבקש כי בשנת 2002 נחשף לפיצוץ אוטובוס שנסע לפניו בפיגוע. אירוע טראומטי זה השפיע על מצבו הנפשי וקצין התגמולים הכיר בו כחבלה שנגרמה כתוצאה מתנאי השירות הצבאי ונקבעה לו דרגת נכות קבועה בשיעור 20%. עוד באותה השנה אובחן כי המבקש לוקה בדלקת כיבית של המעי הגס, אך בהמשך התברר כי המחלה ממנה סובל המבקש היא מחלת הקרוהן. בשנת 2004 שוחרר המבקש משירות קבע בצה"ל עקב החמרה במחלה.

המבקש הגיש תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב], בטענה כי המחלה בה לקה במהלך שירותו הצבאי נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. משדחה המשיב את התביעה, הגיש המבקש ערעור על החלטתו לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים (להלן: הוועדה ), בהסתמכו על שתי חוות דעת של מומחה מטעמו לפיהן יש קשר בין תנאי השירות לבין פרוץ המחלה והחמרתה. המשיב הסתמך על חוות דעת נוגדת. הוועדה דחתה את הערעור (ע"נ 16802-03-09, יו"ר הוועדה השופט ד"ר ז' פלאח

וחברי הוועדה ד"ר א' קורת

ומר ד' לוקוב ). נקבע כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את הקשר הסיבתי הדרוש בין תנאי שירותו הצבאי לבין גרימת המחלה. כך, נקבע כי לא פורט משך החשיפה לתנאים מלחיצים והשפעתם על מצב המבקש, וכן לא תוארו אירועים ספציפיים שהשפיעו על בריאותו. המבקש לא הוכיח גם כי אירוע התפוצצות האוטובוס הביא לפרוץ המחלה או להחמרתה. עוד קבעה הוועדה, בהסתמך על ההלכה שנקבעה בעניין מאיר

(רע"א 8373/96 רפאל מאיר נ' קצין התגמולים , פ"ד נז(1) 931 (2003). להלן:

הלכת מאיר ), כי חוות הדעת עליהן נסמך המבקש לא מעידות על קיום אסכולה רפואית הקובעת קשר סיבתי בין מצבי דחק נפשי ותנאי תברואה קשים לבין מחלת הקרוהן. את טענות המבקש בנוגע לאיחור/ טעות באבחון או טיפול לקוי דחתה הוועדה בהיותן הרחבת חזית, ומכל מקום נקבע כי לא הוכחו.

ערעור המבקש על פסק דינה של הוועדה נדחה, ברוב דעות, על ידי בית המשפט המחוזי (ע"ו 58577-12-12, מפי השופטת י' וילנר

ובהסכמת השופט א' טובי , כנגד דעתה החולקת של ת' נאות פרי ). בדומה לוועדה, התבסס בית המשפט המחוזי בפסק דינו בין היתר על הלכת מאיר , לפיה לשם הוכחתו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי על התובע להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו. באותה הלכה נקבע כי אין בנמצא אסכולה רפואית כזו המצביעה על קשר סיבתי בין גורם סביבתי מסוים או דחק נפשי לבין היווצרות או החמרת מחלת הקרוהן. בית המשפט המחוזי התייחס גם לאופי ההתפתחותי של מדע הרפואה, והוסיף כי הקביעות של הלכת מאיר חזרו על עצמן גם בפסקי דין שניתנו לאחריה, וכי גם במקרה הנוכחי לא עלה בידי המבקש להוכיח את קיומה של אסכולה רפואית לעת הזאת. אף טענת המבקש לפיה תנאי השירות החמירו את מחלתו נדחתה. לבסוף, נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי קונקרטי בין השירות לבין המחלה. באשר לטענות בדבר התרשלות בדמות אבחון לקוי או מאוחר – נקבע כי למרות שאין מדובר בהרחבת חזית כקביעת הוועדה, הרי שבכל זאת לא עלה בידי המבקש להוכיחן. מכאן הבקשה שבפניי, במסגרתה חוזר המבקש על טענותיו בפני הערכאות קמא.

2.לאחר עיון בבקשה וצרופותיה, לרבות פסקי הדין של הוועדה ושל בית המשפט המחוזי, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. את תביעתו השתית המבקש על שני אדנים: האחד, קיום אסכולה רפואית מוכרת ומקובלת בדבר הקשר הסיבתי בין תנאי שירות צבאי הכרוכים בדחק נפשי או בתנאי תברואה ירודים לבין המחלה; השני, קיום קשר סיבתי קונקרטי בין תנאי שירות כאמור לבין הופעת המחלה.

באשר לאדן הראשון, קבעה הוועדה וכן בית המשפט המחוזי (ובנקודה זו – פה אחד) כי לא עלה בידי המבקש להוכיח זאת. אמנם, הרפואה היא מדע המתפתח תדיר, ואין הכרח כי הקביעות שנקבעו בהלכת מאיר כוחם יפה גם לתקופה מאוחרת להן. ואולם, בית המשפט המחוזי היה ער לסוגיה זו, והפנה הן לפסקי דין מאוחרים יותר והן לחוות דעת המומחה מטעם המבקש, שלא השכילה לבסס אסכולה כזו גם לעת שבה ניתנה. בהקשר זה התייחס בית המשפט המחוזי לעניין קליג (רע"א 2027/94 קליג נ' קצין התגמולים , פ"ד נ(1) 529 (1995). להלן: עניין קליג ), בו נקבע כי על מנת שאסכולה רפואית תיחשב כמבססת קשר סיבתי בין השירות לבין היווצרות המחלה הנדונה, נדרשים, בין היתר, שני תנאים הנוגעים למהות הקשר הסיבתי ולעוצמתו. באשר למהות, על האסכולה להגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או המצב הגורמים למחלה או המחמירים אותה; לעניין העוצמה, קרי דרגת ההסתברות - נדרש שהאסכולה תקבע כי "מתקבל מאוד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה, ואין די באפשרות בלבד. יצוין כי בכך נסתרת טענת המבקש לפיה הרף שהציבו בפניו הוא קיומו של קשר סיבתי ברמת ודאות. כך או כך, בית המשפט המחוזי יישם – באופן מפורט ומנומק – הלכות אלה על נסיבות המקרה דנא, וקבע כי המאמרים עליהם מבסס המומחה מטעם המבקש את טענתו לקיום אסכולה רפואית אינם עונים על התנאים האמורים. אכן, קביעת קיומה של אסכולה רפואית הינה מלאכה עדינה. כדברי השופט י' זמיר בעניין קליג : "שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר" (שם, בעמ' 536). בית המשפט המחוזי ביצע מלאכה זו באופן ראוי, ועולה כי אין בפנינו מקרה גבולי.

גם טענת המבקש בדבר קשר סיבתי קונקרטי – היא האדן השני של תביעתו – נדחתה (ברוב דעות) על ידי בית המשפט המחוזי. כך, בין היתר, מכיוון שלא הוכח כנדרש כי נסיבותיו האישיות של המבקש דווקא הן אלה בעטיין נגרמה או הוחמרה מחלתו. בקביעה זו, שהיא עובדתית ביסודה, לא מצאתי מקום להתערב.

סיכומו של דבר, פסקי הדין – הן של הוועדה והן של בית המשפט המחוזי – מבוססים, מנומקים ומפורטים. בשני המקרים הוחלט להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיב על פני זו מטעם המבקש. הוועדה גם התרשמה מהעדים באופן ישיר וממהימנותם. בקביעות כגון דא אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן ב"גלגול שלישי". אשר על כן, ועם כל ההבנה למצבו של המבקש, לא מצאתי הצדקה לשנות מפסקי הדין של הערכאות קמא.

3.הבקשה נדחית. בהעדר תגובה אין צו להוצאות.