רע"א 3487/97 שוורצמן יעקב נ. דב שמואל שווק לתעשיה בע"מ

המבקש עבד עבודה שיגרתית אצל המשיבה מס' 1 (המבוטחת אצל משיבה מס' 2). המבקש נפל בעת העבודה ונחבל. הוא עבר ניתוחים שונים והיה מושבת מלעבוד במשך שלושה חודשים. נקבעו לו 10% נכות צמיתה. המבקש הגיש לבית משפט השלום תובענה כנגד מעבידו בשל התרשלותו כלפיו. הצדדים נתנו הסכמתם כי פסק הדין ינתן על דרך הפשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.

בפסק דינו מיום 30.9.96 קבע בית המשפט, כי קשה ובעייתית שאלת חבותו של המעביד כלפי העובד במקרה דנן, שכן אין בחומר הראיות גירסה עובדתית המפרטת במה התרשל המעביד, לבד מן הטענה כי העובד נתקל במכשול. כן קבע בית המשפט כי לתובע עצמו (המבקש) ניתן לייחס רשלנות תורמת. דא עקא, ובשל ההכרעה על דרך הפשרה והיות החבלה בזמן העבודה ועקב העבודה, נפסקו למבקש 10,000 ש"ח.

המבקש ערער על קביעה זו לבית המשפט המחוזי. ערעורו נדחה. בית המשפט ציין, כי הגם שמוכרת חובתו של מעביד לדאוג לתנאי עבודה בטוחים, לא הוכחה במקרה דנן התרשלות של המעביד ונראה כי הפיצוי שנפסק למבקש הינו "לפנים משורת הדין".

על החלטה זו מונחת בפני בקשת רשות ערעור. בבקשתו טוען המבקש, כי בסיכומיו ובתצהירו בפני בית משפט השלום ציין הוא במפורש כי נחבל בעת שנתקל במכשול ולפיכך, ולאור היות ההכרעה על דרך הפשרה (ללא חקירות עדים), אין לקבוע כי לא הוכיח כי נחבל עקב רשלנות של המעביד ולפיכך שגו הערכאות קמא משדחו את רוב תביעתו בנימוק זה. כן הוסיף המבקש כי דווקא לאור היעדר הראיות היה מקום לפסוק לו פיצוי גבוה יותר, בייחוד לאור פגיעתו הקשה וסיבלו. אליבא דמבקש, לוקה שיעור הפיצוי בחוסר סבירות קיצוני המצדיק התערבות ערכאה זו.

לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות המבקש, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי בטענות אלה משום שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית משפטית מיוחדת שיש בה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית משפט זה (ראה: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). כך הדבר בייחוד לאור בקשת המבקש להחזיר את התיק לדיון לערכאה ראשונה לשם גביית ראיות או הגדלת סכום הפיצוי, וזאת בסטיה מן ההסכמה על פסיקה בדרך הפשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט.

הבקשה נדחית.