רע"א 3489/13 עו"ד מועין דאוד ח'ורי נ. הקסטודיה די טרה סנטה

1.

מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד ) בת"א 42337-06-10, בגדרה נדחתה בחלקה בקשת המבקש לעיין במסמכים שנזכרו בתצהירי משיבה 1 (להלן: המשיבה) במסגרת הליך משפטי שמתנהל בין הצדדים.

2.

המשיבה תבעה את המשיבים הפורמאליים בעניין הסכם להמרת זכויות לקבלת דירות לתמורה כספית במסגרת עסקת קומבינציה שכרתה עם משיבה 2. המבקש שימש בתחילה כבא כוחה של המשיבה בעסקה אך לאחר מכן צורף כנתבע בגין התנהלות שלא כדין שייחסה לו המשיבה ביחס לעסקה. בשלב קדם המשפט שהתקיים בתיק, ביקש המבקש לעיין במסמכים שנזכרו לטענתו בתצהיר עדות ראשית של המשיבה. במסגרת הכרעתו דחה בית המשפט המחוזי את דרישת המבקש לחשיפת המסמכים מכוח סעיף 114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות), בקובעו כי זה אינו חל ביחס למסמכים שנזכרו בתצהיר עדות ראשית.

שלושה נימוקים מרכזיים עמדו ביסוד קביעתו של בית משפט קמא בסוגיה זו: אי שינוי נוסח תקנה 114 לאחר שנוספה תקנה 168 שמכוחה הסמכות להורות על הגשת תצהיר עדות ראשית; תחולת תקנה 120 לפיה לא רשאי בעל דין לבקש גילוי מסמכים אלא אם פנה לשם כך לבעל דינו תוך שלושים יום מהמצאת כתב ההגנה האחרון או כתב התשובה (כלומר, לדברי בית המשפט, בשלב התכוף לאחר כתב הגשת כתבי הטענות ולא בשלב הגשת הראיות); סמכות בית המשפט בשלב קדם המשפט לתת צו לגילוי מסמכים מכח תקנה 143(3) החלה לשיטת בית המשפט המחוזי לאחר

שמתן הצו מכח תקנה 114 מיצה את עצמו.

יחד עם זאת, הבקשה נבחנה מכוח סעיף 113 לתקנות. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה בחלקה והתיר למבקש לעיין בחלק מהמסמכים אך דחה את הבקשה ביחס לחלק אחר של המסמכים שהתבקשו. על רקע האמור הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

3.

המבקש טוען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה תקנה 114 לתקנות אינה חלה על תצהירי עדות ראשית שגויה. הוא מעלה בכתב בקשתו טיעונים שונים ביחס להנמקות השגויות לשיטתו של בית המשפט בסוגיה זו. לטענתו, על בית המשפט היה לתת צו לעיון במסמכים מכוח תקנה 116 המתייחסת לדרישת העיון במסמכים הנזכרת בתקנה 114.

מנגד, מצוי מרכז כובד טיעוניה של המשיבה בעניינו הקונקרטי של המבקש – לטענתה, אף שלא נדרש לכך, הורה בית המשפט המחוזי על גילוי חלק מהמסמכים מכוח תקנה 113. עוד לדבריה, המסמכים שהבקשה לעיון בהם נדחתה כלל לא הוזכרו בתצהיר עדות ראשית מטעמה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובצרופותיהן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. טענותיו של המבקש מעלות שאלות הנוגעות לתחולת הסעיפים העוסקים בגילוי מסמכים בתקנות וביחס ביניהם. בעיקר עולה השאלה האם הדרישה האפשרית מכוח תקנה 114 לעיון במסמכים שנזכרו בתצהיריו של בעל דין חלה גם ביחס לתצהירי עדות ראשית? בית המשפט המחוזי השיב על כך כאמור בשלילה. אמנם, ספק בעיניי אם יש לקבל הכרעה זו על נימוקי בית המשפט המחוזי בסוגיה, אך עם זאת, נראה כי בנסיבות הקונקרטיות של תיק זה אין צורך להכריע בשאלה.

בעניינו הקונקרטי של המבקש – אף שהבסיס הנורמטיבי נמצא לשיטת בית המשפט המחוזי בתקנה 113 ולא תקנה 114 או אף בתקנה 116 כפי שטוען המבקש בבקשה שלפניי – הרי שהבקשה לעיון במסמכים נבחנה בפועל לגופם של המסמכים. הליך של בקשת רשות ערעור כמו זה שלפניי עשוי לערב התחשבות בשיקולים מעשיים. לא נראה כי צעידה במסלול שמתווה סעיף אחר בתקנות הייתה מובילה לתוצאה אחרת עבור המבקש. למעשה, בבקשה שלפניי לא הצביע המבקש על כל סיבה בגינה היה מקום להורות על העברת מסמך מהמסמכים הרלוונטיים לעיונו. בקשתו התמקדה כאמור בסוגיה העקרונית, אלא שלנוכח בחינת המסמכים לגופם על ידי בית המשפט אין צורך להידרש אליה במסגרת ההליך שלפניי. בית המשפט המחוזי בחן את המסמכים בהם ביקש המבקש לעיין ואף קיבל את בקשתו בנוגע לחלק מהמסמכים ובהתאם הורה למשיבה להעבירם לעיון המבקש. ביחס לחלק אחר מהמסמכים דרש בית המשפט המחוזי מהמשיבה להגיש תצהיר אם אין ברשותה את המסמכים הנדרשים, לאחר שתבדוק ותדרוש אותם מהנוגעים בדבר. באשר למסמכים שלגביהם נדחתה הבקשה, הרי שחלקם נמצאו כלא רלוונטיים. בנוסף, אכן נראה – כטענת המשיבה – כי לפחות חלק מהמסמכים לא נזכרו בתצהיר עדות ראשית מטעמה.

5.

סיכומו של דבר – בית המשפט המחוזי בחן את המסמכים בהם ביקש לעיין המבקש לגופם, והמבקש לא הצביע בטענותיו על סיבות אפשריות בגינן יש לקבל את דרישתו לעיון במסמכי המשיבה. הבקשה נדחית. לנוכח נימוקיי, אין צו להוצאות.