רע"א 3508/02 טל מישאל הנדסה ובניו (1994) בע"מ נ. אריה גולובנציץ

1.בין המבקשת לבין המשיבים נכרת, ביום 30.10.92, חוזה קבלני לפיו התחייבה המבקשת לבנות עבור המשיבים בנין מגורים בירושלים (להלן-" החוזה הראשון "). משלא בוצע החוזה הראשון, נכרת, ביום 9.5.94, חוזה נוסף שקבע שעל המבקשת לסיים את עבודותיה עד ליום 30.5.94 וכי תקבל סכום של 150,000 ש"ח עבורן (להלן-" החוזה השני "). לטענת המבקשת, לא שולמו לה הסכומים המגיעים לה על פי החוזים הנזכרים במלואם ולפיכך הגישה תביעה כספית נגד המשיבים לבית המשפט המחוזי בירושלים. בכתב הגנתם ביקשו המשיבים לעכב את ההליכים בשל סעיף בוררות בחוזה הראשון. בטרם נדונה הבקשה הסכימו בעלי הדין כי "ההליכים בתיק זה יעוכבו, וכל הסכסוכים שבין הצדדים, ע"פ כתבי הטענות שהוגשו לבית המשפט, ימסרו לבוררות---" (להלן-" הסכם הבוררות החדש "). הבורר קבע שהחוזה השני עבר מן העולם משום שלא בוצע עד המועד שנקבע. לפיכך לא פסק למבקשת את הסכום הנקוב בו אלא סכום של 111,355 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה, שנקבעו לפי נוסחה שקבע; תוך הסתמכות, בין היתר, על קביעותיו של מהנדס בניין שמינה לבדיקת השאלות ההנדסיות. המבקשת ביקשה מהבורר לתקן את פסק הבוררות אולם בקשתה נדחתה. המבקשת הגישה בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים לבטל את פסק הבוררות "בדרך של תיקונו או השלמתו". בית המשפט המחוזי (השופט ב' אוקון), בפסק דינו מיום 21.3.02, דחה את הבקשה.

המבקשת ביקשה להרשות לה לערער. המשיבים השיבו על הבקשה.

2.את בקשתה להרשות ערעור משתיתה המבקשת על שתיים מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן-" החוק "): חריגה מסמכות, לפי סעיף 24(3) לחוק, והעדר הכרעה באחד העניינים שנמסרו להכרעת הבורר, לפי סעיף 24(5) לחוק. המבקשת טוענת כי הבורר חרג מסמכותו בכך שלא פסק לה ריבית כפולה כפיצוי, כפי שנקבע בחוזה הראשון, אלא פחות מכך. לטענתה, הסכם הבוררות החדש איננו הסכם בוררות והוא לא בא במקום סעיף הבוררות בחוזה הראשון. לפיכך היה על הבורר לקבוע את שיעור הריבית לפי החוזה הראשון. עוד טוענת המבקשת כי הבורר לא הכריע באחד העניינים שנמסרו להכרעתו, שכן היה עליו לפסוק לה הן את הסכום של 131,355 ש"ח, כפי שפסק, והן את הסכום של 150,000 ש"ח המגיע לה לפי החוזה השני. טענה נוספת בפיה שהבורר חרג מסמכותו בכך שהפחית פעמיים סכום של 20,000 ש"ח בגין פיגור של המבקשת.

3.דין טענותיה של המבקשת להידחות.

אשר לטענה בדבר שיעור הריבית שנפסק, נאמר בפירוש בהסכם הבוררות החדש שכל הסכסוכים ימסרו להכרעתו של הבורר. הבורר היה רשאי, אפוא, לקבוע שיעורי ריבית והצמדה לפי נוסחה שקבע במקום לקבוע ריבית כפולה; וזאת, מכוח הסכם הבוררות החדש. אשר לטענת המבקשת כי היה על הבורר לפסוק לה גם את הסכום של 150,000 ש"ח הנקוב בחוזה השני, הרי קבע הבורר בפירוש לענין זה כי המבקשת לא עמדה בחיוביה לפי החוזה השני ולכן אינה זכאית לתשלום מכוחו. כך קבע גם בית המשפט המחוזי בפסק דינו ולא מצאתי מקום להתערב בכך. גם הטענה כי הבורר הפחית פעמיים סכום של 20,000 ש"ח אין לה על מה שתסמוך. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הפחית הבורר סכום זה רק פעם אחת. גם כאן אין מקום להתערב.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית. מכיון שכך, אין בידי לאשר את פסק הבוררות תחת בית המשפט המחוזי שלא עשה כן עם דחיית הבקשה לביטולו של הפסק (סעיף 28 לחוק), כפי שביקשו המשיבים.

המבקשת תישא בשכר טרחת עורך הדין של המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח.