רע"א 3515/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטים א' אפעל-גבאי , א' פרקש ו ר' כרמל ), שבמסגרתו נדחה ערעור המבקשות על קבלת תביעת המשיב נגדן.

המשיב, הוא המוסד לביטוח לאומי, הגיש תביעת שיבוב נגד המבקשות, לפי ההסכם רב-השנים שביניהם, בגין גמלאות ששילם לנפגע בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים ). התאונה אירעה בעת שהנפגע עסק בפינוי אשפה במסגרת עבודתו. לאחר שירד הנפגע מן המשאית לפינוי אשפה, פגעה בו משאית חולפת והוא נמחץ בינה לבין משאית האשפה. המבקשות, הן מבטחות המשאית החולפת, טענו כי אין הן חבות בפיצוי הנפגע לפי הוראות חוק הפיצויים, ועל-כן ממילא אין הן חבות בשיפוי המשיב.

2.

בית משפט השלום (כבוד השופט מ' בן-עטר ז"ל) קיבל את תביעת המוסד. תחילה

בחן בית משפט השלום אם מבטחת משאית האשפה חבה בנזקי הנפגע מכוח סעיף 2(א) לחוק הפיצויים, וקבע כי הנפגע לא היה בגדר "משתמש" במשאית האשפה. בית המשפט הוסיף ובחן אם נעשה "שימוש" במשאית האשפה, מבחינת הנפגע, שאז תהא מבטחת משאית האשפה אחראית כלפיו כנוסע, לפי הוראת סעיף 3(א) לחוק הפיצויים. נקבע, כי הנפגע עסק בפריקה או בטעינה של משאית האשפה בעת שזו עמדה, ועל-כן נכנס הוא בגדר ההוראה הממעטת שבהגדרת "שימוש ברכב מנועי". לפיכך, מבחינת משאית האשפה, אין האירוע בגדר "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק. לבסוף, נקבע כי גם 3(ב) לחוק הפיצויים – המסדיר את אחריותם של כלי רכב המעורבים בתאונה שבה נפגע הולך רגל – אינו חל על מקרה זה, משאין קשר סיבתי בין השימוש במשאית האשפה לבין התאונה.

3.

המבקשות ערערו על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי, וערעורן כאמור נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי ההוראה הממעטת בדבר "טעינה או פריקה" חלה על פעילותו של הנפגע, ועל-כן אין האירוע בגדר תאונת דרכים מבחינת משאית האשפה. מטעם זה, כך נקבע, אף לא ניתן לראות במשאית האשפה ככלי רכב מעורב, לפי סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי אף לא נעשה במשאית האשפה שימוש אחר, במקביל לטעינה או לפריקה.

4.

המבקשות טוענות כי במקרה שלפנינו מתעוררת השאלה אם יכול רכב להיחשב כ"מעורב" בתאונה מקום בו נעשה ברכב שימוש עצמאי נוסף על פעולת הפריקה או הטעינה. לעמדתן, במשאית האשפה נעשה במקביל לפריקה או לטעינה גם שימוש של "נסיעה", שכן המשאית הייתה בעצירה זמנית בלבד בעת שאירעה התאונה.

המשיב מצידו טוען כי לשאלה שמעוררים המבקשים ניתן זה מכבר מענה בפסיקתו של בית משפט זה, ועל-כן אין מקום לדון בה פעם נוספת, במסגרת בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כן טוען המשיב כי משאית האשפה לא עצרה באופן זמני, אלא הייתה במצב של עמידה, ומשכך לא ניתן לומר כי התקיימה בה "נסיעה". נוסף על כך סבור המשיב כי פריקה וטעינה מתבצעות על דרך הכלל בין פרקי זמן של נסיעה, ועל-כן הכרה באותה "נסיעה" כבשימוש עצמאי נוסף תייתר לחלוטין את חריג "הפריקה והטעינה".

יוער, כי המשיב ביקש גם לחלוק על קביעות עובדתיות שונות של בית משפט השלום, משהוא סבור כי אם תתקבל עמדתו בשאלות אלה יתייתר הדיון בבקשה. לא מצאנו מקום להתייחס לטענות מסוג זה ב"גלגול שלישי".

5.

דין הבקשה להידחות. השאלה הכללית, באשר לנפקותו של "שימוש" מקביל ל"פריקה וטעינה", נדונה בהרחבה בפסק-הדין ברע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה , פ"ד נט(3) 541 (2004), ומאוחר יותר גם בפסק-הדין בע"א 10157/09 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' פטקין (טרם פורסם, 29.06.2010). לא מצאנו כי קביעותיהן של הערכאות הקודמות חרגו מן הכללים שהותוו בפסקי-דין אלה, שכן בית המשפט המחוזי קבע כי לא נעשה במשאית האשפה כל שימוש אחר לבד מן הטעינה והפריקה, ובכלל זה גם לא "נסיעה". ודוק: טענת המבקשות כי עמידת משאית האשפה הייתה אך "עצירה זמנית", מבוססת על הנחות עובדתיות שונות שלא הוכחו, כגון תדירות הנסיעה והעצירה, הימצאות הנהג בתוך המשאית והיותה מותנעת. משאלה לא הוכחו, אין מקום לדון לראשונה בערכאה זו בשאלה המשפטית אשר אפשר והייתה מתעוררת באותן נסיבות. יוער, כי כבר נקבע בפסיקה כי "המונח 'נסיעה' הוא בעל רמת הפשטה גבוהה למדי וניתן לפרשו באופן שיכללו בו מצבים רבים הנופלים לגדרו של המבחן התעבורתי"; יחד עם זאת, לא כל פעולה שנעשית בסמוך לתחילת הנסיעה או לסיומה היא חלק מן הנסיעה עצמה (רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (לא פורסם, 29.10.2007); וראו גם: רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 4.2.2009)). לאור כל אלה, אין מקום לליבון נוסף של נסיבות מקרה זה בגדרי ערעור ב"גלגול שלישי".

התוצאה היא שהבקשה נדחית. המבקשות יישאו בשכר-טרחת עו"ד המשיב בסכום של 10,000 ש"ח.