רע"א 3522/05 מחצבות הר רפיד בע"מ נ. אילן דסאו,עו"ד

1.בשנת 1989 מונה המשיב ככונס נכסים למכירת נכס מקרקעין של חברת גרעד בניין והשקעות (להלן: חברת גרעד ), כאשר התמורה ממכירתו נועדה לפרוע את חובה של החברה למשיב הפורמלי- בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ. המבקשת זכתה במכרז לרכישת נכס זה, ובדצמבר 1990 נחתם הסכם מכר בינה לבין חברת גרעד באמצעות המשיב. בית המשפט המחוזי אישר הסכם זה וקבע את שכר טרחתו של המשיב על 8% משווי המימוש. עם זאת, החברה לא עמדה בהתחייבויותיה על-פי ההסכם, ושילמה רק 50,000 דולר על חשבון התמורה. לפיכך הודיע המשיב למבקשת על ביטול ההסכם עימה ועל קיזוז הנזקים שנגרמו לחברת גרעד מתוך הסכום ששילמה לה המבקשת. בין נזקים אלו כלל המשיב את שכר טרחתו בשיעור של 8% משווי העסקה, ריבית על תמורת המכירה עד למכירת הנכס מחדש, וכן כל הפרש שיהא בין המחיר בו יימכר הנכס מחדש לבין המחיר הנקוב בהסכם עם המבקשת. בעקבות הודעת הביטול הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות, אך כעבור שבוע חזר בו מבקשתו, והבקשה נמחקה.

המקרקעין הוצאו למכירה מחדש, ונמכרו לחברה אחרת, אך גם עסקה זו לא יצאה אל הפועל. עבור הטיפול בעסקה זו קיבל המשיב שכר טרחה בשיעור של 6% בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי. ביום 2.10.94 נמכרו המקרקעין לבסוף לחברה שלישית. במכירה זו אישר בית המשפט המחוזי למשיב שכר טרחה של 8%.

2.ביום 31.3.96 הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום כנגד המשיב להשבת כספה. המשיב שלח הודעת צד שלישי לבנק כרמל. בית משפט השלום (כב' השופט ד' גבאי) קבע כי הואיל והסכם המכר נערך בין חברת גרעד לבין המבקשת, כאשר המשיב פועל ככונס נכסים מטעמו של בית המשפט, הרי שאין יריבות בין המבקשת למשיב. בית המשפט סבר כי כל פעולותיו של המשיב היו באישורו של בית המשפט, ועל כן הן חוסות תחת ההגנה המוענקת לממלאי תפקידים על-פי דין. בית המשפט קבע כי היה על המבקשת להגיש את תביעתה כנגד חברת גרעד עצמה באמצעות המשיב ככונס נכסים, ולא כנגד המשיב באופן אישי. כמו כן קבע בית המשפט כי המבקשת הפרה באופן יסודי את החוזה עם חברת גרעד, ולכן בצדק ביטל המשיב את ההסכם. טענת הטעיה שהעלתה המבקשת נדחתה לאחר שבית המשפט קבע כי לא עלה בידה להוכיחה. לעניין הקיזוז שביצע המשיב, קבע בית המשפט כי סך הנזקים שנגרמו לקופת הכינוס עקב ביטול ההסכם עלה על הסכום ששילמה המבקשת, ולפיכך הקיזוז בוצע כדין. מעבר לכך העיר בית המשפט כי ניתן לטעון שדווקא לקופת הכינוס קמה עילת תביעה נגד המבקשת. בית המשפט דחה את טענות המבקשת לעניין שכר הטרחה שקיבל המשיב, וקבע כי כל הסכומים שניתנו לו אושרו על-ידי בית המשפט. אף הסכום שנפסק למשיב בטרם ביטול העסקה עם המבקשת זכאי היה המשיב לקבלו, וזאת גם אם בוטלה העסקה מאוחר יותר. לפיכך דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המבקשת לשלם למשיב 50,000 ₪ הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

3.המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט, בהרכב שופטים (כב' השופטים י' גרוס- סגן נשיא, מ' רובינשטיין, נ' אחיטוב), דחה את הערעור. בית המשפט בחן שתי שאלות מרכזיות שעלו בפניו: האחת, זכאותה של המבקשת להשבת כספה, והשניה, היריבות בין הצדדים. באשר לשאלה הראשונה הסתמך בית המשפט המחוזי על ממצאיו של בית משפט השלום, לפיהם סך הנזקים שנגרמו לקופת הכינוס עלה על הסכום ששילמה המבקשת, ולפיכך קבע כי המשיב היה זכאי לקזז נזקים אלו מתוך הסכום שניתן לו על-ידי המבקשת. בית המשפט דחה את טענת המבקשת, לפיה לא היתה בהסכם הוראת קיזוז, והזכיר את ההלכה לפיה ניתן לבצע קיזוז מכוח הדין הכללי גם ללא הוראה ספציפית בהסכם. בית המשפט ציין כי היה יכול להסתפק בקביעותיו בשאלה זו, אך למעלה מן הצורך התייחס גם לשאלת היריבות בין הצדדים. בית המשפט קבע כי יש לבחון את הסכם המכר שנחתם. הסכם זה מעלה כי הצדדים להתקשרות הם המבקשת וחברת גרעד, באמצעות המשיב ככונס נכסים. בית המשפט קבע כי היה על המבקשת להגיש את תביעתה כנגד חברת גרעד באמצעות המשיב ככונס נכסים, ולא כנגד המשיב באופן אישי. לפיכך קבע בית המשפט כי המבקשת חרגה מתחומי היריבות המשפטית בין הצדדים. בית המשפט הזכיר כי כונס נכסים הינו "פקיד בית המשפט" והעלה את הסברה לפיה ככזה אין הוא יכול לשאת באחריות אישית כלפי צד לחוזה שערך בתוקף תפקידו. בית המשפט דחה את טענותיה של המבקשת כי המשיב נטל מכספיה שלא כדין את שכר טרחתו ככונס נכסים, שכן לאחר שנקבע כי המבקשת אינה זכאית להשבת כספה, אין זה מעניינה לאן התגלגלו כספים אלו. שאלה זו מצויה במישור היחסים שבין המשיב לחברת גרעד או בנק כרמל. בית המשפט המחוזי סירב להתערב בשיעור ההוצאות שנפסק כנגד המבקשת בבית משפט השלום, אך לאור שיעורו הגבוה, החליט להעמיד את ההוצאות בערעור על סך של 17,500 ₪ בתוספת מע"מ.

4.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור זו. המבקשת סבורה כי עניינה מעלה שאלות בעלות חשיבות משפטית, ציבורית ומוסרית מעבר למחלוקת שבין הצדדים. כך מעלה המבקשת שאלות כגון זכאותו של כונס נכסים למלוא שכר הטרחה שנפסק לו בגין הסכם מכר, גם לאחר שהסכם זה בוטל; שיעור שכר טרחתו הכולל של כונס נכסים בהליכי מימוש, והיחס בין פסיקתו לבין הכללים או שיעורי שכר הטרחה הקבועים בתקנות או בכללים; ממה נגזר שכר טרחתו של כונס נכסים שמונה על-ידי בית המשפט למימוש נכס; וכדומה. באשר לשאלת היריבות טוענת המבקשת כי משעה שבוטל ההסכם והמשיב היה חייב בהחזרת הכספים שניתנו לו על-ידי המבקשת, ובמקום זאת נטל המשיב את הכספים לעצמו, מתעוררת יריבות בינו לבין המבקשת. לעניין הנזק שנגרם לקופת הכינוס טוענת המבקשת כי שגו הערכאות דלמטה בעניין זה. טענתה המרכזית של המבקשת היא כי מאחר שהמשיב נטל את רוב הכסף לעצמו, עולה מכך כי לא נגרם כל נזק לקופת הכינוס. המבקשת ממשיכה וטוענת כי המשיב נטל שלא כדין את הכספים לידיו.

5.דין הבקשה להידחות. בית משפט השלום קבע כי נזקיה של קופת כונס הנכסים עלו על הסכום של 50,000 ₪ שניתן על-ידי המבקשת במסגרת הסכם המכר. לפיכך קבע כי הקיזוז שבוצע על-ידי המשיב נעשה כדין. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת על סמך קביעה זו. קביעה זו אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). טענותיה של המבקשת המתמקדות בשכר הטרחה שקיבל המשיב אינן רלוונטיות לעניין זה. על מנת להסיר כל ספק מכך, אציין, כי בית משפט השלום בבחינת נזקיה של קופת הכינוס קבע את ההפרש בין המחיר שבו נמכר בסופו של דבר הנכס לבין התמורה הקבועה בהסכם עם המבקשת על 125,000 דולר. סכום זה בלבד (בהתעלם מנזקי הריבית ושכר טרחת כונס הנכסים) עולה על הסכום ששילמה המבקשת למשיב. לפיכך, גם מבלי לדון בטענותיה של המבקשת לעניין שכר טרחת המשיב, ולעניין היריבות בין הצדדים, עולה כי פסקי דינן של הערכאות דלמטה היו מוצדקים.

אשר על כן הבקשה נדחית. מאחר שלא התבקשה תגובת המשיב אין צו להוצאות.