רע"א 3525/99 מרחי ביביצייב נ. מדינת ישראל

העורר נעצר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב עד תום ההליכים שהוגשו נגדו בת.פ.ח. 40161/99. בכתב האישום שבתיק האמור מיוחסת לעורר, יחד עם נאשם מס' 2 שבאותו אישום, פרשיה שהתנהלה במשך יומיים. לפי הנטען, חטפו שני הנאשמים ב24.4.99- את המתלונן, איש צעיר כבן 20, מרח' נחלת בנימין בתל-אביב, אחרי שהתנפלו עליו באלימות ושדדו אותו. בין היתר גנבו גם את כרטיס הכספומט שלו ומשכו כסף מחשבונו. הם גם ליוו אותו למכוניתו ואילצו אותו באיומים לנסוע יחד עימהם לאילת. באילת המשיכו להתעלל בו עד שלבסוף שחררו אותו ב25.4.99-, שהיה יום שבת, בשעות אחר הצהריים, והניחו לו לנסוע במכוניתו לביתו. במהלך כל הפרשיה הזאת איימו עליו מדי פעם שלא יתלונן ולא יעז להתנהג באופן המושך תשומת לב, במיוחד כשנראה ברחוב מישהו שהמתלונן הכיר. גם בהיותו בדרכו מאילת לתל-אביב במכוניתו המשיכו לאיים עליו בשיחות טלפון לטלפון הסלולרי שלו, על מנת שלא יעז להתלונן. במהלך הדרך לאילת התרחש אירוע, שבו שוטר ערך דו"ח לנאשמים לאחר שנאשם 2 בינתיים נטל את ההגה, מפני שהמתלונן ניסה לגרום לתאונה ולהימלט. לפי דברי המתלונן, גם בשלב הזה איימו עליו שלא יתלונן בפני השוטר. גם כשהגיע המתלונן לתל-אביב לא התלונן מיד.

בית המשפט המחוזי, לאחר שעיין בחומר הראיות ושמע את טענות הצדדים, החליט לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. מכאן הערר שלפני.

הסניגור, עו"ד ירון, טוען שהפרשה, אם כי יש לה גרעין של מציאות, נופחה על ידי התביעה הכללית מעבר לפרופורציות האמיתיות שלה. הוא טוען שאין עילת מעצר, ואפילו אם יש מבחינה פורמלית עילה, שאפשר לנסח אותה במסגרת סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996-, הרי שאין מקום להשתמש במכשיר של מעצר ואפשר להסתפק בחלופת מעצר. זאת מן הנימוקים הבאים:

א.לדעת הסניגור, העורר דנן נגרר אחרי הנאשם מס' 2, למעשה שהוא חשב בתחילתו למעשה קונדס.

ב.העורר הוא איש צעיר העומד בפני גיוס לצבא ועברו נקי לגמרי.

ג.החשש, שהעורר ינסה להשפיע על הראיות בתיק, ובעיקר על המתלונן, לא קיים, שכן אין טענה שהוא עשה מעשה כלשהו בכיוון זה במשך 10 הימים שחלפו בין האירוע לבין מעצרו.

ד.אין חשש, שהעורר יימלט מלתת את הדין, שכן הוא לא עשה שום צעד בכיוון זה עד שנעצר, ומכל מקום עניין זה ניתן להבטיח בערובה.

לדעת הסניגור, היום, לאחר שנחקק החוק האמור, לא צריך להתרשם יותר מדי מחומרת המעשה, שכן על פי החוק היום ניתן לשחרר בחלופת מעצר אנשים שמיוחסות להם עבירות חמורות בהרבה, אפילו רצח.

בא כוח המדינה מתנגד לקבלת הערר ותומך בהחלטת בית המשפט קמא. אינני חוזר על טענותיו של בא כוח המדינה, מפני שמחלק מהן השתכנעתי, והחלק הזה יופיע בהנמקה שבהחלטתי.

אמת, נכון שאפשר על פי החוק לשחרר בחלופת מעצר גם אדם שעבר עבירה חמורה מאד. גם נכון שמדובר באיש צעיר, העומד לפני שירותו הצבאי, ושלפחות ב3- השנים מאז שעלה ארצה ועד היום לא ידוע על מעשה עבירה מצידו. זהו פן אחד של המטבע. הפן השני הוא, שהמעשה שבו העורר היה מעורב הוא כל כך יוצא דופן בחומרתו, שאינני רואה מקום להתערב בהחלטת השופטת בבית המשפט קמא. לא מדובר בכשלון של רגע, כשאדם לא נתן לעצמו דין וחשבון על מעשיו. מדובר באירוע מתמשך, שבו היו לעורר אין ספור הזדמנויות להתחרט ולחזור בו. אני כמובן לא יכול לקבוע, בשלב הזה, אם הסניגור צודק שמנפחים את העניין הזה, אבל אין מחלוקת שהמתלונן הורד לאילת בעל-כורחו, מבלי שהיתה לו איזו מטרה עצמית להגיע לאילת. אין מחלוקת שנשדד כספו, וחשוב מכל - אין מחלוקת שאיימו עליו, ויותר מפעם אחת.

אינני יכול להתרשם יותר מדי מן העובדה, שהנאשם לא המשיך לאיים על המתלונן בזמן שנקף בין האירוע לבין המעצר. הרי העורר אינו יודע מה מתנהל בדיוק במשטרה. אחרי האיומים שהמתלונן שמע בדרכו הביתה, יתכן מאד שמבחינת העורר העניין היה גמור וסגור. איזו סיבה היתה לו לחזור ולאיים? עכשיו, משהוגש נגדו כתב אישום, העניין בכלל לא סגור. התנהגותו של העורר במשך האירוע נותנת בסיס לחשש, שאם ישוחרר המתלונן יהיה שוב נתון לאיומים.

שקלתי אם אני יכול לנסות ולהשיג את המטרה של מניעת האיומים האלה על ידי תנאים מגבילים בהחלטת השחרור בערובה, אבל הגעתי למסקנה, שלאור התחכום שהעורר ושותפו גילו במהלך הארוע, אין לי כל אפשרות להבטיח על ידי תנאים מגבילים, שלא יהיו איומים. עובדה היא, שהצליחו לאיים גם מאילת כשהמתלונן נמצא כבר סמוך לתל-אביב.

סכומו של דבר, אינני רואה מקום להתערב בהחלטתה של השופטת בבית המשפט קמא, והערר נדחה.