פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3536/06
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת ע' ארבל
המבקש:
ש.ר.ב בע"מ (ביה"ח מעייני הישועה)
נ ג ד
המשיבים:
1. אבישג
אברהם
2. טובה אברהם
3. אברהם אברהם
בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום
25.4.06 בת.א. 1686/96 שניתנה על-ידי כבוד השופט מ' רביד
בשם המבקש:
עו"ד אוריאל גניהר
בשם המשיבים:
עו"ד יעל פלג
החלטה
השופט א' ריבלין:
1.המשיבים הגישו בבית המשפט המחוזי בירושלים תביעת פיצויים נגד המבקש, שבמרכזה נזקי גוף שנגרמו למשיבה 1 (להלן: אבישג ). בית המשפט (כבוד השופט מ' רביד) קיבל את תביעתם. פסק דינו התבסס על ההנחה שמקרה זה מתאים לפסיקת פיצויים על דרך של תשלומים עיתיים, וכן על ההנחה שקיימת אפשרות שלאחר הגיעה לגיל 21 תשהה אבישג ב"מוסד שיקומי" – מוסד מסוג שאינו קיים בהווה, אך צפוי, כך סבר בית המשפט המחוזי, לקום בעתיד. על פסק הדין ערערו לבית משפט זה שני הצדדים. ביום 12.3.2006 קיבלנו (השופטים א' ריבלין, א' פרוקצ'יה, ע' ארבל) את הערעור שהגישו המשיבים, דחינו את הערעור שהגיש המבקש וקבענו כי התיק יחזור לבית המשפט המחוזי לבירור מחודש. הבירור – כך קבענו - ייעשה על יסוד הקביעה כי יש לפסוק את הפיצויים בתשלום חד-פעמי, וכי יש להכריע בשאלת מגוריה של אבישג על יסוד החלופות הקיימות בהווה. הדיון בבית המשפט המחוזי התחדש. בהחלטתו מיום 25.4.2006 ציין בית המשפט המחוזי: "נראה לי שבית המשפט העליון דיבר בלשון ברורה לפיה עלי לפסוק את סכומי הפיצויים, על פי הפרמטרים שנקבעו בפסק-דיני, בהתחשב בשני נתונים כי סכום הפיצויים יהיה חד וכי התובעת [אבישג] לא תגור במוסד שיקומי". כנגד החלטה זו מופנית הבקשה שבפנינו.
2.המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בפרשנות שהעניק לפסק דינו של בית משפט זה. לטענתו, "פסק הדין לא קבע "כלל ועיקר" כי אבישג "לא תגור במוסד שיקומי אלא נהפוך הוא"; "בשום מקום בפסה"ד העליון, מתחילתו ועד סופו" – כך טוען המבקש – "לא קבע בית משפט נכבד זה עמדה בעצם שאלת מגוריה של אבישג בעתיד". לשיטתו, "בית המשפט העליון לא אמר... כי התובעת [אבישג] לא תגור במוסד שיקומי, כפי שלא אמר גם שכן תגור במוסד כזה". מכאן, לדעת המבקש, "דין ההחלטה להתבטל".
דין הבקשה להידחות. בית המשפט המחוזי עמד נכונה על ההנחיות שיצאו מלפנינו, והחלטתו משקפת היטב את האמור בפסק דיננו. בסוגיית מגוריה של אבישג בעתיד קבענו מפורשות כי:
על בית המשפט להכריע בסוגיית מגוריה של אבישג בעתיד, בהתאם לחלופות הקיימות בהווה, זאת לאור ההלכה לפיה "אם השהות של הניזוק בביתו ולא במוסד תחזיר את מצבו לקדמותו בצורה הטובה ביותר, די בכך כדי להצדיק פיתרון זה, אפילו כרוך הדבר בהוצאה כספית נוספת משמעותית למזיק" (ראו: עניין עמר הנ"ל, בע' 926-925; ע"א 2934/93 יחזקאל סורוקה נ' אברהם הבאבו , פ"ד נ(1) 675, 696-695; עניין מוסקוביץ
הנ"ל, בעמ' 726-725).
לפיכך, אין לפסוק לאבישג פיצויים על יסוד ההנחה כי היא תתגורר בעתיד ב"מוסד שיקומי" (בהתאם להגדרה בה נקט בית המשפט המחוזי בפסק-דינו הראשון) – חלופה שאינה קיימת בהווה. על בית המשפט לבחור אחת מבין החלופות הקיימות כיום, בהתאם לאמות המידה שהותוו בפסיקה, ולקבוע את סכום הפיצויים לפי החלופה שנבחרה.
הבקשה נדחית. ממילא מתייתרת בקשתו של המבקש לעיכוב הדיון שנקבע בבית המשפט המחוזי. משלא נתבקשה תשובה אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, ו' באייר התשס"ו (4.5.06).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת