פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3538/12
לפני:
כבוד השופט י' עמית
המבקשים:
1. סאדק פתחי אגבאריה
2. רוקייה פהד אגבאריה
נ ג ד
המשיבים:
1. מדינת ישראל
-מינהל מקרקעי ישראל
2. מינהל מקרקעי ישראל מחוז חיפה
בקשת רשות ערעור על החלטות בית
המשפט המחוזי בחיפה בתיק ע"א 32004-02-10 שניתנו ביום 18.4.2012 וביום
1.5.2012 על ידי כבוד השופטת ש' שטמר,
ובקשת עיכוב ביצוע פסק דין
בשם המבקשים:
בעצמם
החלטה
בקשת רשות ערעור על מספר החלטות של בית המשפט המחוזי בחיפה לפיהן נדחו מספר בקשות של המבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין בע"א 32004-02-10 אגבאריה נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 18.1.2011) .
1.
במרכז המחלוקת שלפנינו עומדת חלקה 24 בגוש 20416 בעיר אום אל פאחם, ששיטחה 13,120 מ"ר. הבעלות בחלקה זו הינה במושע, ורשות הפיתוח רשומה כבעלים של כ-700 מ"ר. המבקשים, שאינם בעלי זכות רשומה בחלקה, הקימו מבנה בחלקה זו. לטענתם, זכותם בחלקה נובעת מהסכם הפשרה שיתואר להלן.
2.
בעניינה של בנייה זו מתנהלים הליכים מזה קרוב ל-15 שנים, וקצרה היריעה מלעמוד עליהם בפירוט. בקצירת האומר נאמר, כי ביום 30.3.1998 הגיש המשיב תביעה לבית משפט השלום בחדרה וכעבור כעשר שנים ושלל הליכים, ניתן פסק דינה של השופטת ה' אסיף בו נקבע כי המבקשים אינם בעלים של אף חלק מהחלקה, ולא הוכחה טענתם כי נקשרו בהסכם, או שילמו כל תמורה, לרכישת חלק כלשהו בחלקה. עוד נקבע כי בכל מקרה הבעלות בחלקה הינה במושע, ולפיכך, לצורך הבנייה נדרש פירוק שיתוף. סיכומו של דבר, שהמבקשים חויבו לפנות את החלקה, להימנע מכל שימוש בה, ולהרוס את אשר נבנה בה על חשבונם תוך 60 ימים מיום מתן פסק הדין.
3.
על החלטתו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ביום 18.2.2010 ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים: ש' שטמר, ב' בר זיו וע' זרנקין) . במהלך הדיון בערעור הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה ) ואשר קבע כדלקמן:
"1. על אף קביעותיו של בית משפט קמא, המנהל לא יתנגד לרישום הזכויות של קרקע המחלוקת על שמו של המערער ובתנאי שישלם את כל המיסים החלים עליו.
2.הערעור יידחה, אולם, המינהל מסכים, לפנים משורת הדין, לדחייה של 6 חודשים, לצורכי התארגנות.
3.ככל שיחל המערער בהליכים לפירוק השיתוף בחלקה, ישקול המינהל מחדש את עמדתו, אולם, אין בכך משום ויתור כלשהו על ביצוע פסק-הדין בשלב זה. [...]" (עמודים 2-1 לפרוטוקול מיום 18.1.2011).
4.
לאחר שחלפו ששת החודשים שניתנו למבקשים בהסכם הפשרה כדי להסדיר את רישומם כבעלים, פנה המשיב ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה למימוש פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה.
5.
החל מחודש פברואר 2012, לאחר קבלת האזהרות שנשלחו על ידי לשכת ההוצאה לפועל למבקשים, פנו האחרונים למשיב בבקשה לרכוש את חלקו בחלקה באופן שייתר את פינוי והריסת המבנה. לטענתם של המבקשים, זכותם לרכוש חלק זה כאמור, נובעת מהסכם הפשרה, טענה שאין בה ממש על פניה.
ביום 11.3.2012, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי, בבקשה לעכב את צו ההריסה והפינוי, בטענה כי בכוונתם להשלים בהקדם את רכישת הקרקע כאמור בהסכם הפשרה, אך בקשתם נדחתה. בהמשך נדחתה בקשה לעיון חוזר ובקשה נוספת לעיכוב ביצוע. על החלטות אלה נסבה הבקשה דכאן, הנסבה בעיקרה על טענת המבקשים כי סעיף 1 להסכם הפשרה מאפשר להם לרכוש מהמשיב חלק מהחלקה, ובכך למנוע את הצורך בפינוי והריסת המבנה.
6.
דין הבקשה להידחות. פסק הדין המחוזי שנתן תוקף להסכם הפשרה ניתן ביום 18.1.2011 והפך חלוט כבר ביום 18.2.2011, זמן רב לפני שהוגשו בקשות עיכוב הביצוע בתאריכים 11.3.2012, 2.4.2012 ו-30.4.2012. הסכם הפשרה הקנה למבקשים שישה חודשים להסדרת עניינם, כלומר, עד ליום 18.7.2011. בפרק זמן זה, לא מילאו המבקשים, ואף לא ניסו למלא, את חלקם בהסכם, ולדידי, ברור מסעיף 1 להסכם הפשרה כי הוא מתייחס לקרקע שנרכשה על ידי המבקשים ממר סעד, ואין בסעיף זה כדי ליתן למבקשים "אופצית רכישה" של חלקו של המשיב בחלקה. כך עולה מההיסטוריה של ההליכים בתיק, במסגרתם לא העלו המבקשים כל טענה לזכות בחלקו של המשיב בחלקה. מכל מקום, גם לשיטתם הפרשנית של המבקשים, בין כך ובין כך חלף פרק הזמן של ששת החודשים שהקנה להם הסכם הפשרה.
לא למותר לציין כי הסכם הפשרה קבע כי ערעורם של המבקשים בפני בית המשפט המחוזי נדחה , כלומר – צו הפינוי וההריסה נותר על כנו. אמנם, למבקשים ניתנה ארכה לצורך התארגנות וואף ניתנה להם הזדמנות לנסות ולהסדיר את ענייני הרישום בחלקה, כאשר לאחר מכן המשיב ישקול מחדש את עמדתו, אך לא ניתן להסיק מכך ויתור של המשיב כי צו הפינוי וההריסה יבוטל.
7.
אשר על כן אני דוחה את הבקשה, מבטל את צו הארעי שניתן ביום 6.5.2012, ומחייב המבקשים בהוצאות המשיבים בסך 3,000 ₪.
ניתנה היום, ט"ו בסיון
התשע"ב (5.6.2012).
ש ו פ ט