רע"א 3545/03 נ.ג.ר יבנה חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ. מדינת ישראל

1.המשיב – מנהל מע"מ אשדוד – הוציא למבקשת – חברה שעיסוקה בעבודות בניה ופיתוח (להלן: החברה) – שומה לפי מיטב השפיטה, מכוח הוראת סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975. במסגרת השומה, ביטל המשיב את ניכויי מס התשומות שקיזזה החברה מדו"חות המס שלה. החברה סמכה את הניכוי על חשבוניות מס שהוצאו לה, לטענתה, על-ידי קבלני משנה שביצעו עבורה עבודות שונות בשנות המס האמורות. בנמקו את החלטתו שלא להתיר את ניכוי המס, קבע המשיב כי "מי שהוציא את החשבוניות אינו האדם שביצע את העבודה". החברה הגישה השגה על ההחלטה, וטענה כי יש מקום להכיר בניכויים. משנדחתה השגתה, הגישה החברה ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, ובמסגרתו טענה כי חשבוניות המס האמורות הוצאו כדין וכי הן נכונות, מלאות ומדויקות. המשיב טען כי החשבוניות הוצאו שלא כדין, והסתמך, בין היתר על הממצאים הבאים: מנהל החברה לא זיהה, לכאורה, מי היו מבצעי העבודה שהוציאו את חשבוניות המס ; התשלומים ששילמה, לכאורה, החברה על-פי אותן חשבוניות לא הגיעו כלל אל הגורמים שביצעו, לכאורה, את העבודות שעבורם הוצאו החשבוניות ;

לא נמצאו הסכמים או מסמכי התחשבנות בנוגע לעבודות האמורות ;

העוסקים שהוציאו לכאורה את החשבוניות אינם מכירים כלל את החברה וכיוצא באלה.

2 במסגרת הערעור הגישה החברה מספר בקשות, בהן עתרה להעברת נטל הבאת הראיות ונטל ההוכחה בהליך הערעור אל המשיב, וזאת מכוח הוראת סעיף 83(ד) לחוק, המורה כי "חובת הראיה היא על המערער [החברה], אם הדו"ח אינו נתמך בפנקסי חשבונות שנוהלו כדין". החברה סברה, כי מאחר שפנקסי החשבונות שלה לא נפסלו, עוברת חובת הראיה, מכוח הסיפא להוראת סעיף 83(ד) אל המשיב. נוסף לכך טענה החברה, כי אין באפשרותה ליתן תצהירי עדות ראשית, וזאת מאחר שספרי הנהלת החשבונות שלה מצויים מזה מספר שנים אצל המשיב, שמסרב, לדבריה, להחזירם לידיה. עוד ביקשה החברה כי בית המשפט יורה למשיב לגלות כל חומר הראיות המצוי בידו. בית המשפט דחה את הבקשות כולן. על החלטה זו ביקשה החברה רשות לערער, ובמסגרתה עתרה לעיכוב ביצוע ההחלטה עד להכרעה בבקשה.

3.לאחר שבחנתי את טענות החברה ואת תגובת המשיבה, נחה דעתי כי דין בקשת עיכוב הביצוע להידחות. לא ראיתי ממש בטענת החברה, לפיה אין באפשרותה להגיש תצהירי עדות ראשית בשל שספרי החשבונות אינם מצויים ברשותה, והמשיבה מסרבת לתיתם. כפי שעולה מתגובת המשיבה, החברה אינה מנועה לעיין בפנקסי החשבונות המצויים בידי המשיבה. יתר על כן, בית המשפט דחה, אמנם, בשלב זה, את בקשתה של החברה לעיין בחומר ראיות אחר המצוי בידי המשיב. עם זאת, בית המשפט קבע כי תהא לחברה זכות להגיש תצהירי תגובה, לאחר שהמנהל יגיש תצהירים מטעמו וכי "היה ובתצהירי המשיב יובאו נתונים או מסמכים שלא היו בידיעת המערערת בעת הגשת תצהיריה, ושלא יכולים להיות בידיעתה אותה שעה – היא רשאית תהיה להגיש תצהירי תגובה באותם הנקודות תוך 15 יום מקבלת תצהירי המשיב".

לא ראיתי גם מקום להתערב בהחלטת בית המשפט בנוגע לחובת הראיה. בית המשפט קבע כי חובת הראיה, שברגיל מצויה על שכמו של הנישום, עוברת אל המשיבה באותם מקרים בהם ספרי הנישומים לא נפסלו, וליבת המחלוקת נוגעת לעצם נכונותו של הרישום בפנקסי החשבונות, לאמור מקום בו מדובר במחלוקת "פנקסית". בשלב המקדמי בו מצוי הערעור, כך קבע בית המשפט, אין בידו די נתונים על מנת לדעת האם המחלוקת בין הצדדים היא "פנקסית" או "לבר פנקסית", ולפיכך, הותיר את העניין להכרעה בתום פרשת הראיות. לא ראיתי עילה להתערב בשלב זה, בהחלטת בית המשפט קמא, שנוגעת לאופן ניהול ההליך ולסדר הדין בהליך הערעור.

אשר על כן, בקשת עיכוב הביצוע נדחית. החברה תשא בהוצאות המשיבה בסכום של 10,000 ש"ח.