רע"א 3546/17 גנטוס ראמי נ. גריס איליא

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.3.2017 (ע"א 47763-12-16, השופט העמית ג' גינת ) ובצדה בקשה לעיכוב ביצועו. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו מיום 29.11.2016 (ה"פ 20805-06-16, השופטת א' זכריה ).

2.מקורה של הבקשה שבפני בסכסוך הנסב על זכויות ברכב. ביום 17.4.2014 נכרת חוזה בין המשיבים – לפיו המשיב 1 מכר את זכויותיו ברכב למשיב 2 תמורת סך של 265,000 שקל. המשיב 2 שילם את התמורה באמצעות ארבע המחאות דחויות. בהתאם לחוזה, החזקה ברכב הועברה, אך הבעלות בו הייתה אמורה להיות מועברת רק לאחר פירעון כל ההמחאות. המשיב 1 טען כי ההמחאה האחרונה לא נפרעה ולכן דרש לקבל בחזרה את החזקה ברכב. בשלב זה התברר לו, כך נטען, כי הבעלות ברכב הועברה לידי המבקש.

3.בשלב זה עתר המשיב 1, הוא הבעלים המקורי של הרכב, לבית משפט השלום בהמרצת פתיחה שבה ביקש כי יינתנו לו סעדים הצהרתיים שונים שעניינם בעלותו ברכב, הפרת החוזה שנעשה עמו וקביעה כי העברת הבעלות על שמו של המבקש נעשתה שלא כדין ותוך זיוף חתימת המשיב 1.

4.ביום 22.3.2016 נתן בית משפט השלום פסק דין בהעדר הגנה כנגד המשיב 2, אשר לא התייצב לדיונים בתביעה. בהמשך לכך, ולאחר שמיעת ראיות, נתן בית משפט השלום פסק דין בהתייחס לתביעה נגד המבקש. בפסק דין זה קבע בית בית משפט השלום כי אכן הבעלות ברכב לא הועברה למשיב 2, ולכן הוא ממילא לא יכול היה להקנות למבקש זכויות שאינן שלו. בסיכומו של דבר, נתן בית משפט השלום צווים הצהרתיים כפי שהתבקש.

5.המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום. במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי המבקש טען, על-ידי בא-כוח חדש, כי לא היה מקום לדון בסכסוך בין הצדדים בדרך של הליך הצהרתי. המבקש הצביע על כך שאין חולק על כך ששולמה למשיב 1 חלק מן התמורה בגין הרכב, ואילו בהליך ההצהרתי לא נדונו כלל ההיבטים הכספיים של מערכות היחסים בין הצדדים, ובכלל זה בחובות השבה רלוונטיות. לאחר ששמע את טענות הצדדים בדיון בעל-פה, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור תוך שימוש בסמכותו הקבועה בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

6.בקשת רשות הערעור מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בא-כוחו של המבקש חוזר וטוען גם בבקשה זו כי נפלה טעות עקרונית בכך שההליך שננקט היה הליך לסעד הצהרתי במתכונת של המרצת פתיחה.

7.ביום 16.5.2017 הוריתי על מתן תגובה לבקשת רשות הערעור. בהמשך לכך, ביום 24.5.2017 הוריתי על מתן תגובה לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה מספר ימים לאחר הגשתה של בקשת רשות הערעור, וכן הוריתי על מתן צו ארעי לעיכוב ביצועו של פסק הדין.

8.ביום 28.5.2017 הוגשו תגובותיו של המשיב 1 לשתי הבקשות. לטענת המשיב 1 ההליך שננקט בערכאה הדיונית הוא ההליך הנכון, ומכל מקום הטענה בעניין זה לא הועלתה על-ידי המבקש בהזדמנות הראשונה במסגרת הערכאה הדיונית. לגופם של דברים, המשיב 1 הוסיף וטען כי ככל שיש למבקש טענות בדבר השבה, הרי שעליו להפנות טענות אלה למשיב 2. כמו כן, הוא טען כי בפסק דינו המנומק של בית משפט השלום נקבע כי המבקש לא הוכיח כי שילם עבור העברת הרכב לידיו. לבסוף, המשיב 1 הצביע על כך שהמבקש עושה מינהג בעלים ברכב שאינו שלו.

9.לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה שדין הבקשה לרשות ערעור להידחות. הבקשה אינה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה לצורך מתן רשות ערעור בגלגול שלישי בהליכים אזרחיים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת בשאלה אם ראוי לברר תובענה על דרך של המרצת פתיחה (ע"א 17/84 מלכין אלקטרוניקס נ' החברה אי.טי.טי. שאוב לורנץ – בטריבסגזלשפט מ.ב.ה. , פ"ד מא(2) 417 (1987)). לא ראיתי מקום להתערב בסוגיה זו במסגרת של בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי. יתרה מכך, מקובלת עלי הטענה העיקרית של המשיב 1, והיא כי אין הצדקה, במסגרת בקשה בגלגול שלישי, להיענות להשגותיו של המבקש על כך שהדיון בערכאה הדיונית נוהל בדרך של הליך הצהרתי, וזאת מקום בו המבקש עצמו לא התנגד לכך בבית משפט השלום והביע לראשונה מחאה בעניין זה רק בהליך הערעור (ראו והשוו: ע"א 137/74 פורת נ' סולומינסקי , פ"ד כח(2) 602 (1974)). ככל שלמבקש טענות הנוגעות לזכאותו להשבה או לזכויות כספיות אחרות (ובכלל זה טענות נגד המשיב 2) רשאי הוא לפעול בדרכים המוקנות לו בדין, וזאת כמובן מבלי לנקוט כל עמדה ביחס לכך.

10.בנסיבות אלה, משנדחית הבקשה לרשות לערעור, נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

11.סוף דבר: הבקשות נדחות. בנסיבות העניין, המבקש ישלם למשיב 1 הוצאות משפט בסך 3,000 שקל. הצו הארעי עליו הוריתי בהחלטתי מיום 24.5.2017 מתבטל אף הוא.