רע"א 3557/98 אברהם חננאל נ. לכטר תמי

1.המבקש ואחיו, המשיבים מס' 9-6 (להלן - "האחים"), ירשו נכס מקרקעין בנתניה. המבקש והאחים כרתו חוזה עם המשיבים מס' 5-1 (להלן - "הקונים") לפיו התחייבו למכור להם את הנכס. התעוררו סכסוכים בדבר סכום התמורה שעל הקונים לשלם למבקש ולאחים, שהועברו להכרעת בורר. בפסק הבוררות שנתן הורה הבורר לאכוף את חוזה המכר כנגד תשלום סך של 1,020,064.- ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית והוצאות. הקונים הגישו בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לאשר את הפסק, ואילו המבקש והמשיבה מס' 7 ביקשו לבטלו. המשיבה מס' 7 חזרה בה מן הבקשה.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז), בפסק דינו מיום 11.5.98, דחה את בקשתו של המבקש ואישר את פסק הבוררות. מכאן בקשתו של המבקש להרשות לו לערער. הקונים השיבו על הבקשה. האחים לא השיבו עליה.

2.בבקשתו להרשות לו לערער העלה המבקש שורה של טענות: כי לא ניתנה לו הזדמנות בבית המשפט המחוזי להעלות ולהוכיח טענת מרמה וזיוף חתימות; לא ניתנה לו הזדמנות להוכיח שהבורר סמך את פסקו על עד יחיד מטעם הקונים, שהועמד לדין בלשכת עורכי הדין בשל אותה פרשה וכן העיד תחת איום של הקונים; הגשת מסמכים מזויפים לבורר; התנהגות שלא כהלכה של הבורר; הבורר לא הכריע באחד הענינים שנמסרו להכרעתו; מרמה בקשר למחיר האמיתי של העסקה; "ההיבט הפלילי"; "חוסר סמכות לדון בבוררות בשל טענת מרמה". בבקשה נוספת שהגיש ביום 23.8.98 ביקש להרשות לו להשיב על תשובת המשיבים בשורה של טענות המצדיקות, לדעתו, את מתן הרשות. כן ביקש להרשות לו להגיש כראיה שתי קלטות קול שהבורר סירב לקבל כראיה, התומכות לדעתו בטענותיו.

אקדים ואומר כי האחים לא התנגדו לבקשת הקונים לאשר את פסק הבוררות. אשר לטענותיו של המבקש ייאמר כי הטענות העיקריות - בדבר מרמה וזיוף, אי חוקיות וכן מעשי הונאה מצידו של עורך הדין שייצג אותו ואת האחים בעסקה - נדונו על ידי הבורר, שלא מצא להן בסיס בראיות. בית המשפט המחוזי חזר ובדק טענות אלה וכן את יתר טענותיו של המבקש, ואף הוא לא מצא להן בסיס. כפי שקבע, "הבורר הנכבד לא חרג מסמכותו בפסק הבוררות והכריע בכל הנושאים שנמסרו להכרעתו. פסק הבוררות נומק היטב ולא הוכחה עילה לביטולו על פי סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968-". הודגש כי המבקש היה נוכח בכל ישיבות הבוררות והיה מיוצג על ידי עורך דין. עיינתי בטענותיהם של בעלי הדין, לרבות טענותיו הנוספות של המבקש, ולא מצאתי פירכא במסקנותיו של בית המשפט המחוזי, המצדיקה התערבות של בית משפט זה. כן לא מצאתי עילה להתיר, בשלב זה, הגשת ראיות נוספות.

אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, "חלוקת התמורה לאחר תשלום מס שבח והיטל השבחה לא תותיר בידי האחים (הכוונה למבקש ולאחיו - י' ט') אלא מעט מירושת הוריהם". גם הבורר היה, כנראה, מודע לכך. מטעם זה הבעתי את משאלתי, בסעיף 1 להחלטתי מיום 14.7.98, כי יושג הסכם שיסיים את ההתדיינויות. הדבר לא נסתייע עד כה אולם יש לקוות שגם אחרי נתינתה של החלטתי תסתיים הפרשה בדרכי שלום, מחוץ לכתלי לשכת ההוצאה לפועל, שבה מתנהלים עתה הליכי ביצוע. כך או כך, במצב הדברים שתואר למעלה, אין בבקשה להרשות ערעור דבר שיש בו כדי לקעקע את התוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי.

3.הבקשה להרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעכב את הליכי ההוצאה לפועל.

המבקש יישא בהוצאות המשיבים מס' 5-1 בסך 5,000.- ש"ח.