רע"א 3569/04 סייח סלימאן אבו מדיעם ואח' נ. מדינת ישראל

1.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים טימור, דוברת ומרוז) אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופטת בית אור). פסקי הדין של הערכאות דלמטה קבעו כי צווי סילוק יד שהוצאו כנגד המבקשים מכח חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א-1981 הוצאו כדין, וכי מכוחם על המבקשים לסלק ידם מהקרקע אליה פלשו.

2.התובענה שהגישו המבקשים לבית משפט השלום לביטול הצווים שהוצאו נגדם נשענה על טענה עיקרית לפיה לא בוצעה לידיהם מסירה כדין של הצווים. בית המשפט אמנם ציין בפסק דינו כי הועלו גם טענות הנוגעות לזכויות המבקשים במקרקעין, אולם הוא לא דן בהן מן הטעם שעומד בתוקפו פסק דין בעניינם על יסוד הסדר פשרה וכל עוד לא בוטל הם מנועים מכוחו מלהיכנס לקרקע נשוא המחלוקת. בעת מתן פסק הדין כאמור, עמדה שאלת תוקפו של פסק הפשרה לדיון בהליך אחר שהיה תלוי ועומד אותה עת. אשר לטענה בדבר חוקיות המסירה של הצווים לסילוק יד לידי המבקשים, קבע בית המשפט כי אלה נמסרו כדין, על פי האמור בסעיף 2 לתקנות מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) תשמ"א-1981. לאור קביעתו כי הצווים נמסרו כדין, דחה בית משפט השלום את הבקשה לביטול צווי סילוק היד שנמסרו למבקשים.

3.בערעור על החלטת בית משפט השלום טען ב"כ המבקשים כי צווי סילוק היד הוצאו שלא כחוק הואיל ואין ראיה שהמקרקעין בבעלות המדינה. כן טען כי הצווים לא הומצאו כחוק. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. הוא חזר וקבע כי הצווים הומצאו כדין. כן קבע כי יש לראות את המקרקעין כנכס של המדינה, ולו על פי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה התשכ"א-1951 הקובע את זכותה של המדינה בנכס מקרקעין המצוי בישראל ואין לו בעלים. משלא הועלתה טענה כי יש למאן דהוא זכויות בקרקע, ההנחה מכח סעיף 3 האמור היא כי מדובר בקרקע מדינה. יתר על כן, בהליך אחר (בש"א 4616/02 בבית משפט השלום בבאר שבע) נקבע ממצא פוזיטיבי כי המבקשים הם פולשים לקרקע הנדונה, ולא הובאה כל ראייה כי רכשו זכויות בקרקע. לאור כל אלה קבע בית המשפט המחוזי כי הנחת המוצא היא כי מדובר בקרקע מדינה, כי המבקשים הם פולשים אליה, וכי צווי סילוק היד הוצאו כדין ונמסרו כדין.

4.בבקשת רשות הערעור בפנינו מעלים המבקשים טענות משפטיות באשר לקביעת בית המשפט המחוזי לענין זכויות המדינה במקרקעין נשוא צווי הסילוק. לטענתם, פרשנות בית המשפט המחוזי באשר לזכויות המדינה בקרקע מכח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה היא מוטעית, שכן זכות שיורית במקרקעין ללא בעלים קמה למדינה רק לאחר הליכי הסדר, ורק לאחר שהוכרעו במסגרתם טענות צדדים שונים בדבר הזכויות במקרקעין.

5.המשיבים טוענים לחוסר תום ליבם של המבקשים בהליך זה, אשר פלשו פעם אחר פעם לקרקע, לאחר שפונו משם בידי המשטרה. לדבריהם, די בחוסר תום לבם כעולה מהתנהגותם זו, כדי לדחות את בקשת רשות ערעור שהגישו, הנתונה מעצם טיבה לשיקול דעת הערכאה השלישית. כן הוסיפו וטענו כי עמדת המבקשים בדבר זכויותיהם בקרקע מופרכות, ואין להן כל אחיזה עובדתית או משפטית. המקרקעין הם מקרקעי ציבור, גם בטרם נרשמו על שם המדינה, ורישום הקרקע בשם המדינה אינו תנאי מוקדם שבהעדרו מנועה היא מלפעול לסילוק פולשים על פי החוק.

6.דין הבקשה להידחות. ההתדיינות בהליך זה אינה מעלה שאלה עקרונית בעלת אופי כללי המצדיקה דיון בערכאה שלישית (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת

אור (הדר חיפה) בע"מ,

פד"י לו(3) 123). בתי המשפט שדנו בעניינם של המבקשים בחנו את חוקיות צווי סילוק היד שהוצאו נגדם, הן מבחינת דרישות המסירה של הצווים והן מבחינת היות המקרקעין "מקרקעי ציבור", שלגביהם ניתן להפעיל את הסמכויות הנתונות לרשות המוסמכת מכח סעיף 4 לחוק סילוק פולשים. גישתן של הערכאות הקודמות לסוגיות שעמדו בפניהן עולה בקנה אחד עם הדין, והכרעתן אינה מעלה היבטים עקרוניים, כי אם שאלות של יישום פרטני על נסיבות ענין ספציפי. ממילא אין עילה לדיון בגלגול שלישי בערכאה זו.

מעבר לנדרש יצויין כי, התנהגות המבקשים בפרשה האמורה נגועה בחוסר תום לב. הם פלשו אל המקרקעין נשוא המחלוקת ופונו מהם על ידי המשטרה, וחזרו ופלשו אליהם שלוש פעמים נוספות תוך הפרה בוטה של דרישות הדין. רק עקב מעבר הזמן, לא ניתן היה בפלישה הרביעית לעשות שימוש בסמכויות הנתונות למשטרה על פי סעיף 18 לחוק המקרקעין, ולכן המשיבים נזקקו להליכים על פי חוק סילוק פולשים, שבהם אנו עוסקים כאן. בנסיבות הענין נוצרה חזקה שלא הופרכה כי המקרקעין הם מקרקעי ציבור. המבקשים לא הוכיחו, ולו לכאורה, את זכויותיהם להחזיק בקרקע. בהחלטתו של השופט ואגו בבש"א 4616/02, המתייחסת לאותם צדדים, נקבע כממצא כי המבקשים בצעו פלישה טרייה לקרקע ומשכך, נדחתה כדין בקשתם לבטל את צווי סילוק היד שניתנו נגדם. (השווה רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' בן שמחון, פד"י נח(1) 827, 842).

בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקשים ישלמו למשיבים את הוצאות בקשת רשות ערעור זו בסכום של 20,000 ₪.