רע"א 358/10 הסתדרות מדיצינית הדסה ירושלים נ. בית החולים "ביקור חולים"

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' דרורי) במסגרתה הוחלט להתיר למשיבים 1-6 (להלן: המשיבים ) להגיש חוות דעת נוספת של מומחה לנוירוכירורגיה (להלן: המומחה ).

הגב' מזרחי ז"ל (להלן: התובעת ) הגישה נגד המשיבים בשנת 2004 תביעה בעילה של רשלנות רפואית. במהלך הדיון בתיק העיקרי נפטרה התובעת ובנעליה באו עיזבונה ושני בניה (להלן: התובעים ). המשיבים מצידם, הגישו הודעת צד שלישי נגד הסתדרות מדיציונית הדסה ירושלים (להלן: המבקשת ), במסגרתה טענו כי המבקשת נושאת לכל הפחות בחלק מן האחריות לנזקי התובעת ז"ל, שכן הם התייעצו עם רופא מטעם המבקשת בנוגע לטיפול בתובעת. ביום 30.10.05 הסתיים שלב שמיעת עדי המשיבים. ביום 24.2.08, בעקבות הסכם אליו הגיעו התובעים והמשיבים, ניתן פסק דין חלקי בנוגע ליחסים בין צדדים אלה. לבית המשפט קמא נותר, אפוא, להכריע במחלוקת בין המשיבים לבין המבקשת (הצד השלישי) בנוגע לחלוקת הפיצוי ביניהם, אם בכלל.

2.

במסגרת ההליך שהמשיך להתנהל בין המשיבים לבין המבקשת, הסכימו באי כוח הצדדים ביניהם כי יגישו לבית המשפט הודעה שתפרט את הראיות אותן הם מבקשים להביא בנוגע לשאלת חלוקת האחריות ביניהם. בקדם משפט שנתקיים, ביקש בא כוח המשיבים ארכה נוספת לגיבוש עמדותיו בשאלת חלוקת האחריות, והצהיר כי כל בקשותיו בנושא יוגשו תוך 30 יום מיום הדיון. בהמשך, הגיש בא כוח המשיבים בקשה נוספת, בה ביקש 30 יום נוספים לגיבוש עמדותיו. בית המשפט נעתר לבקשתו. בית המשפט קבע מועד לקיום ישיבת הוכחות, אולם זו לא נתקיימה מסיבות שאינן תלויות בצדדים. משלא נעשה דבר לאחר מכן, הודיע בית המשפט לצדדים על כוונתו למחוק את התיק העיקרי מחמת חוסר מעש.

לאחר כל אלה, הגישו המשיבים לבית המשפט בקשה במסגרה הודיעו כי פנו למומחה כדי שיחווה דעתו בשאלת חלוקת האחריות בינם לבין המבקשת, וביקשו כי תינתן להם אורכה בת 30 יום להגיש חוות דעת זו. המבקשת התנגדה לבקשה, וטענה כי המשיבים כבר הגישו חוות דעת מטעמם בשאלת האחריות, לרבות בשאלת החבות של צד שלישי. הגשת חוות הדעת הנוספת, כך נטען, תחייב גם את המבקשת להגיש חוות דעת נוספת מטעמה, ותחייב דיון מחודש בסוגיות שבמחלוקת. בית המשפט קבע, בהחלטה מיום 2.4.09, כי אם תוגש חוות דעתו של המומחה, כי אז יישמרו לכל צד טענותיו בעניין.

3.

ביום 6.5.09 הגישו המשיבים בקשה להתיר להם להגיש את חוות דעת המומחה. בבקשתם טענו הם כי מכיוון שממילא טרם נשמעו עדויות מטעמה של המבקשת, שמיעת עדות נוספת לא תגרום לעיכוב משמעותי בהליכים. המבקשת התנגדה לבקשה וחזרה על עמדתה האמורה ועל נימוקיה.

בית המשפט המחוזי דן בהרחבה בבקשה שלפניו והחליט להתיר למשיבים להגיש את חוות דעת המומחה. בית המשפט עמד בהחלטתו על כך שהתביעה הוגשה לפני זמן רב, בצירוף חוות דעת של נוירוכירורג אחר (להלן: המומחה הראשון ), שאף נחקר על חוות דעתו באריכות רבה. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי מטבע הדברים, לאחר הגשת ההודעה לצד שלישי ועד לחתימה על הסכם הפשרה עם התובעים, עסקו המשיבים ואף המומחה הראשון בחוות דעתו, במחלוקת אשר בינם לבין התובעים. גם חקירתו של המומחה הראשון, כך נקבע, יוחדה בעיקרה למסקנותיו בנוגע להתרשלותם הנטענת של המשיבים כלפי התובעת ז"ל. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא כי מן הראוי לתת למשיבים הזדמנות להציג חוות דעת הנוגעת ישירות לנושא העומד במחלוקת, לאמור: היחס בין אחריותם של המשיבים לאחריותה של המבקשת בכל הקשור לנזקי התובעת ז"ל. בית המשפט הדגיש כי המומחה מטעם המבקשת כמו גם שאר עדיה טרם נחקרו. לאור האמור, נפסק כי לא ייגרם למבקשת נזק משמעותי על ידי התרת הגשת חוות דעתו של המומחה. עוד צוין כי התובעים כבר קיבלו פיצוי על נזקיהם כתוצאה מהליך הפשרה, ממילא קיים צורך בקיומם של דיונים נוספים, ולפיכך לא יהיה בקבלת חוות הדעת הנוספת משום פגיעה של ממש בהליך השיפוטי.

4.

המבקשת אינה משלימה עם ההחלטה ומכאן בקשת רשות הערעור. המבקשת חוזרת על הטענות שהעלתה בפני בית משפט קמא. בין השאר טוענת היא כי מדובר בשלב מאוחר של בירור המשפט וכי חוות הדעת הוגשה כ-4.5 שנים לאחר המועד להגשתה בלא שהובא כל טעם לכך. המבקשת מדגישה כי המשיבים הם שיזמו את ההליך נגדה וטוענת כי תגרם לה פגיעה ממשית וקשה כתוצאה מכך, שכן, לטענתה, חוות דעת המומחה נשענת על גרסה חדשה, ומשנה לרעה את מצבה, לאחר שהסכימה להסכם הפשרה תוך הסתמכות על מצב הראיות בתיק וגרסאות הצדדים נכון לאותו מועד.

5.

לאחר שבחנתי היטב את נימוקי בית המשפט ואת טענות המבקשת החלטתי, לא בלי היסוס, לדחות את הבקשה. אף שמצאתי טעם רב באחדים מנימוקי המבקשת, הרי שמדובר בהחלטה הנוגעת לאופן ניהולו של משפט, המתברר מזה שנים בפני אותו שופט. כידוע, נטייתה של ערכאת הערעור היא שלא להתערב בשיקול הדעת של הערכאה המבררת בהחלטות כאלה, אפילו היתה ערכאת הערעור נוהגת אחרת, ולא שוכנעתי כי יש לסטות מן הכלל הרגיל במקרה זה. בית המשפט קמא ציין במסגרת החלטתו כי במקרים אחרים בהם אפשר להגיש ראיות באחור, התיר הוא לצד השני להביא ראיות מטעמו לסתור, ויש להניח כי כך ינהג גם במקרה זה אם תעתור המבקשת לכך. יש גם לקוות כי השלב הבא במשפט יזורז.

אשר על כן הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.