רע"א 358/17 אהרון קליין נ. איל ויובל ארד תקשורת בע"מ

1.

המשיבה הגישה נגד המבקש – שהוא כיום אסיר – ואחרים תביעה כספית לתשלום יתרת חוב עבור שירותים שסיפקה להם בתחום של יחסי ציבור, ליווי תקשורתי, ייעוץ וניהול משברים. במהלך ההליך הגיעו הנתבעים הנוספים (להלן ביחד: הנתבעים ) להסכם פשרה וההליך נוהל נגד המבקש בלבד. בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ש' גלר ) קיבל את התביעה לאחר שדחה את טענות המבקש בדבר אי קיום ההתחייבויות החוזיות מצד המשיבה וכישלון התמורה שהובטחה על ידה. בין היתר נקבע, ביחס לטענת המבקש כי פעולות המשיבה לא שינו או שיפרו את תדמית הנתבעים, כי בהסכם בין הצדדים המשיבה לא התחייבה לתוצאות כלשהן אשר יניבו השירותים, וכי יו"ר ומנכ"ל המשיבה העידו כי המשיבה פעלה בתיאום מלא עם הנתבעים ועורכי דינם באותה עת למניעת פרסומים שליליים בכלי התקשורת. עוד התקבלה הטענה כי העובדה שחלק מהתמורה שולמה למשיבה לאחר סיום תקופת השירותים מלמדת כי בזמן אמת לא העלו הנתבעים טענה כלשהי הנוגעת לכישלון תמורה; ונקבע כי טענות המבקש להפרת ההסכם מצד המשיבה ונציגיה הן טענות כלליות וסתמיות שנטענו בעלמא. לבסוף נדחו טענות המבקש שלפיהן יש לשלול את אחריותו האישית לתשלום כמי שאינו צד להסכם, בין היתר בשל כך ששירותי המשיבה הוענקו גם לו באופן אישי ובעניינים הנוגעים אליו אישית; ומשום שנקבע כי המבקש התחייב אישית למשיבה ולאנשיה לעמידה בתנאי ההסכם ותשלום התמורה. נוכח כל אלה התקבלה כאמור התביעה, והמבקש חויב בתשלום סך של 278,000 ש"ח.

2.

המבקש – שאיננו מיוצג – הגיש ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בו נטען, בין היתר, כי לפסק הדין של בית משפט השלום אין תימוכין בחומר הראיות. עוד נטען כי מאסרו של המבקש עמד לו לרועץ ויצר אצל בית המשפט דעה קדומה. בצד הערעור הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שנדחתה (כב' השופט י' אטדגי ). בהחלטתו קבע בית המשפט לעניין סיכויי הערעור כי זה מתייחס בעיקר לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן. אשר למאזן הנוחות צוין כי מדובר בפסק דין כספי שהכלל הוא שאין לעכב ביצועו, ולא נטען ולא הוכח כי המשיבה לא תוכל להשיב את הסכום אם הערעור יתקבל. עוד נקבע כי האפשרות שהמשיבה תפעל לגביית החוב בדרך של נקיטת הליכי הוצאה לפועל אינה מצדיקה היעתרות לבקשה.

3.

על החלטה אחרונה זו מסבה עצמה הבקשה שלפניי. לטענת המבקש, סיכויי ערעורו טובים שכן נפלו טעויות מהותיות בפסק הדין. בין היתר נטען כי בית המשפט פסק לטובת המשיבה סכומים ביתר ובאופן החורג מן ההסכם הכתוב בין הצדדים; וכי פסק הדין הסתמך על עדויות יו"ר המשיבה "באופן עיוור", מבלי שהוצגה ראיה בדבר פועלה של המשיבה כלפי המבקש. המבקש מוסיף ומציין בבקשתו כי הוא לא משתכר משנת 2011; ו כי אם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין – תפתח הדרך לנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו.

4.

לאחר עיון בבקשה מצאתי לדחותה. כידוע, הכלל הוא כי הגשת ערעור כשלעצמה אינה מצדיקה עיכוב ביצוע של פסק הדין, אלא אם הוכחו שני תנאים מצטברים המקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": כי סיכויי הערעור גבוהים; וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש, במובן זה שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין וערעורו יתקבל – יתעורר קושי להשיב את המצב לקדמותו. ביחס לחיוב כספי הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין, בשל כך שברגיל ניתן לרפא במידת הצורך את הנזק בדרך של השבה (ראו, בין רבים, ע"א 7563/12 א.כ.א. לפיתוח בע"מ נ' כהן , פסקה 6 (30.10.2012)). במקרה זה מטה מאזן הנוחות את הכף לעבר דחיית הבקשה, אף מבלי לנטוע מסמרות ביחס לסיכויי הערעור. המבקש, שער אני לכך שהוא כיום אסיר, לא השכיל להצביע על קושי כלכלי לפרוע את חובו לבד מן הטענה – שלא נתמכה באסמכתאות – שלפיה מזה מספר שנים אין הוא עושה לפרנסתו (השוו רע"א 2746/15 שם טוב נ' דוברובינסקי , פסקה 5 (17.5.2015)); ואף לא על חשש שלא יוכל להיפרע מן המשיבה אם יזכה בערעורו. בנסיבות אלו אין עילה להיעתר לבקשה.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.