רע"א 3611/99 ודחה הייב נ. נאשד הייב

המבקשת הגישה תובענה לבית-המשפט לענייני משפחה בנצרת למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו הינה בעלת מחצית מהרכוש המשותף שצברה עם בעלה, המשיב 1 (להלן: הבעל), במהלך שנות נישואיהם, ובין היתר, בדירת מגוריהם. בית-המשפט לענייני משפחה קבע, כי הדירה נשוא הסכסוך שייכת בחלקים שווים למבקשת, לבעל ולאביו של הבעל, המשיב 2 (להלן: האב).

המבקשת ערערה על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה לבית-המשפט המחוזי בנצרת (השופט יצחק כהן) וזה נתן פסק-דין בהסכמת הצדדים, לפיו חלוקת הדירה תהא 40% למבקשת, 40% לבעל ו20%- לאב. הסכמתה של המבקשת לפסק-הדין הותנתה בקבלת הסכמה מאת יורשיו של האב, שנפטר בינתיים. בא-כוח האב הודיע לבית-המשפט כי היורשים מסכימים למתן פסק-הדין, אולם זאת מבלי להציג צו ירושה או יפוי-כוח מטעמם.

המבקשת פנתה אל בית-המשפט המחוזי בבקשה לבטל את פסק-הדין, בשל העדר ההסכמה מצד היורשים. בית-המשפט דחה את הבקשה, בקובעו כי אמנם צריך היה להציג צו ירושה להוכחת הסכמת היורשים, אולם פסק-הדין ניתן בהסכמה ובקשה לביטול פסק-הדין אינה הדרך הנכונה לתקוף אותו.

על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, ובגדרה היא שבה ומעלה את הטענות בדבר העדר הסכמה מצד היורשים של האב.

דין הבקשה להדחות.

צדק בית-המשפט המחוזי בהחלטתו, שכן פסק-דין שניתן בהסכמה אכן אינו ניתן לביטול על-דרך הגשת בקשה לביטולו. תקיפת פסק-דין שניתן בהסכמה יכולה להיעשות באחת משתי דרכים: ערעור, במקרה בו גילה בעל-הדין טעות בהליך השיפוטי או הגשת תביעה חדשה לביטול ההסכם, כאשר הפגם נפל בהסכם עצמו. ראו ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בע' 786-789.

אשר-על-כן, אין מקום לתת רשות לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי והבקשה, אפוא, נדחית.