רע"א 3613/01 מאיר מיארה נ. שלמה מרזים

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שלא לעכב הליכי פינוי של המבקשים מדירה בה הם מחזיקים כדיירים מוגנים.

המבקשים שכרו מן המשיבים דירת מגורים והיו בה לדיירים מוגנים. בשנת 1997 פסק בית המשפט המחוזי כי למשיבים קמה עילת פינוי כלפי המבקשים. עם זאת קבע כי המבקשים זכאים לסעד מן הצדק. בית המשפט התנה סעד זה בתשלום סך של 7,500 ש"ח בתשלומים חודשיים. כן קבע כי אם לא ישולם הסכום במלואו ובמועדו, יפונה המושכר. בין המבקשים והמשיבים נטושה מחלוקת בשאלה אם המבקשים עמדו בחובתם לשלם למשיבים את הסכום הנ"ל במועדים שנקבעו בפסק הדין. בהליך שהתקיים לפניו, לעניין זה, קיבל ראש ההוצאה לפועל את עמדת המשיבים והורה על המשך הליכי הפינוי. כן דחה את בקשת המבקשים לעיכוב ביצוע ההליכים. המבקשים ערערו על ההחלטה לפני בית המשפט המחוזי. כן ביקשו לעכב את ביצוע הפינוי.

בית המשפט המחוזי ביקש את תגובת המשיבים לבקשת עיכוב הביצוע. בתגובתם העלו המשיבים הן טענות פרוצדורליות, כגון שהמבקשים השתהו בהגשת הבקשה, שהבקשה לא גובתה בתצהיר ובאסמכתאות כנדרש ועוד; והן טענות לגוף הבקשה, שעיקרן מתייחס לסיכויי הערעור. בית המשפט המחוזי דחה, בקצרה, את בקשת עיכוב הביצוע "מהנימוקים שפורטו בתגובה". בעקבות בקשה נוספת שהגישו המבקשים, בה נטען כי על זכויות המשיבים בנכס מונה כונס נכסים, סייג בית המשפט המחוזי את המשך הליך הפינוי בתנאי שהדירה לא תיהרס ולא תושכר בשכירות מוגנת אלא בשכירות חופשית שניתן לבטלה תוך הודעה מוקדמת של זמן קצוב וקצר. על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את הליכי הפינוי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים הנני מחליט לדון בבקשה כבערעור שהוגש לאחר נטילת רשות כדין, ולקבל את הערעור. כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים, נוטה בית המשפט, בדרך כלל, לעכב את הליכי הפינוי עד לתום בירור הדיון בתיק (ראה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 859). קל וחומר כאשר מדובר בהליכי פינוי של דירת מגורים שהושכרה בשכירות מוגנת. לא מצאתי כי נתקיימו בענייננו נסיבות המצדיקות סטייה מכלל זה.

הערעור מתקבל. הליכי הפינוי במסגרת תיק הוצל"פ 01-98189-97-8 מעוכבים בזה עד למתן פסק-דין בע"א 1403/01 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בנסיבות העניין החלטתי להימנע מעשיית צו להוצאות.