פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
3619/11
לפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
המבקשת:
כלל חברה לביטוח בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. מארון רושרוש
2. מירנא רושרוש
3. מריאנה רושרוש
4. סאנדרא רושרוש
בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום
3.4.11 בע"א 32431-11-09 שניתן על-ידי סגן-הנשיא י' גריל והשופטות י' וילנר
וב' טאובר
בשם המבקשת:
עו"ד משה עבדי
בשם המשיבים:
עו"ד ע' בדארנה
החלטה
1.
האם הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ) – לפיה "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה-עשרה שנה" – חלה על יורשיו הקטינים של אדם שנפטר, בתביעות
המוגשות על-ידם בשם העיזבון?
2.
המנוח, זכי רושרוש ז"ל (להלן: המנוח ), הגיש תובענה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 בגין נזקים שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 22.5.1993. ביום 8.11.2001 הלך המנוח לבית עולמו שלא כתוצאה מן התאונה וללא כל קשר אליה. לאחר פטירת המנוח ומשלא הוסדר הייצוג המשפטי, החליט בית המשפט על הפסקת ההליכים בתובענה.
המשיבים הם ארבעה מיורשיו של המנוח, שהיו קטינים בעת פטירתו. ביום 30.6.2003, לאמור: כ-15 שנים לאחר התאונה, הם הגישו לבית משפט השלום (יחד עם אלמנת המנוח), את תביעתם כ"באים בנעליו של המנוח" בגין הנזקים שנגרמו לו קודם לפטירתו. המבקשת טענה להתיישנות התביעה. בית משפט השלום (כבוד השופטת א' פריאל ) קיבל את טענת ההתיישנות ודחה את התביעה על הסף.
3.
המשיבים ערערו על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי. בית המשפט (כבוד השופטים י' גריל, י' וילנר וב' טאובר ) קיבל את הערעור וקבע כי ככל שהדברים נוגעים למשיבים – יורשי המנוח שהיו קטינים בעת פטירתו ובעת הגשת תביעתם – הרי שתביעתם לא התיישנה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.
4.
המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי יש להחיל את הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות על המשיבים. לשיטתה, לא ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות על-ידי עצם העברת זכות התביעה לאחר, שכן לא ניתן לתת לתובע-החליף כוח תביעה גדול מזה שהחזיק בו התובע המקורי. עוד טוענת המבקשת כי מלשון סעיף 10 עולה כוונת המחוקק להשעות את תקופת ההתיישנות אך ורק לגבי התובע המקורי ולא לגבי חליפיו. לבסוף טוענת המבקשת כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי עלול להביא לתוצאה לפיה יקבעו תקופות התיישנות שונות עבור כל אחד מהמשיבים, למרות שתביעותיהם מוגשות בגין אותה עילת תביעה ובגין אותם נזקים. כן טוענת היא כי המזיק יצטרך להתגונן בפני תביעות שיוגשו אף 30 שנה לאחר מועד גרימת הנזק, בעוד שתקופת ההתיישנות של קטין התובע בגין נזקיו-שלו הוגבלה על-ידי המחוקק לכל היותר ל-25 שנה.
5.
המשיבים מצידם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי על נימוקיו, וסבורים כי הוראת סעיף 10 לחוק ההתיישנות, אשר נועדה להגן על התובע הקטין, חל גם מקום בו מדובר בתובע-חליף שזכות התביעה הועברה אליו מכוח הוראות סעיף 19 לפקודת הנזיקין. המשיבים מדגישים את עקרון העל בדבר זכות הגישה לערכאות וסבורים כי ככל שיש שתי פרשנויות אפשריות, יש להעדיף את הפרשנות שאינה חוסמות את הגישה לבית המשפט.
6.
דין בקשת רשות הערעור להידחות. במקרה שלפנינו הוגשה התביעה על-ידי המנוח, שהלך לבית עולמו. יורשיו הקטינים של המנוח ואלמנתו חידשו את התביעה, בשם עיזבונו. אין חולק כי תביעתה של האלמנה הבגירה התיישנה. השאלה אליה נדרשו הערכאות הקודמות היא, כאמור, אם הוראת ההשעיה הקבועה בסעיף 10 לחוק חלה על היורשים הקטינים, שתבעו בשם העיזבון.
7.
בית משפט זה כבר פסק כי "לאחר העברת הזכות מהתובע המקורי יש לבחון אם מתקיימות עילות השעיה לגבי התובע הנעבר, כגון קטינות או ליקוי נפשי או שכלי (סעיפים 10-11 לחוק ההתיישנות)" (רע"א 901/07 מדינת ישראל נ' גיא-ליפל (טרם פורסם, 19.9.2010, סעיף 60 לפסק-דינו של השופט י' עמית ). ואכן, לאחרונה הובהר – במסגרת ע"א 1945/09 עזבון המנוחה מרווה ז"ל נ' המועצה האזורית מטה אשר (טרם פורסם, 19.01.2012) – כי על מנת להכריע בשאלת תחולתן של הוראות ההשעיה, יש לבחון אם עילות ההשעיה מתקיימות במי שבידיו הכוח להוציא אל הפועל את התביעה , לאמור: התובע-הנעבר.
במקרה דנן, כפי שקבעה ערכאת הערעור בצדק, הועבר הכוח להוציא אל הפועל את התביעה מן המנוח אל עיזבונו ואל יורשיו הקטינים. קטינים אלה זכאים ליהנות מההוראה שקבע המחוקק בסעיף 10 לחוק ההתיישנות, שתכליתו להגן על זכויותיו המשפטיות של הקטין. ההנחה לפיה "בתקופת הקטינות.. אין הקטין מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויות המשפטיות או להגן עליהן" (ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ , פ"ד נח(6) 847, 860 (2004)) חלה, אפוא, על המשיבים, על כן אין להביא בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו לא יכלו הם לדאוג לענייניהם ולעמוד על משמר זכויותיהם. אציין, בשולי הדברים, כי התוצאה לפיה לתובעים שונים עומדות תקופות התיישנות שונות, היא תוצאה הנובעת באופן בלתי נמנע מהחלת הוראות חוק ההתיישנות, ואין היא מיוחדת למקרה שלפנינו. זהו האיזון שבו בחר המחוקק, אשר העדיף ליתן הגנה לקטין (ואף לחולה הנפש וללקוי בשכלו) על פני האינטרס של סופיות הדיון.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיבים בסך 10,000 ש"ח.
ניתנה היום, ב' בשבט התשע"ב (26.1.2012).
המשנה-לנשיאה