רע"א 363/04 משה קלוגר נ. מוחמד מחמוד ג'אזי

1.זו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ר. אליעז) אשר אישרה, בעיקרה, החלטה של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת שבח) לעכב באופן חלקי ביצוע פסק דין כספי שניתן כנגד המבקש לטובת המשיב בת.א. 14776/98 (כב' השופט דן גבאי).

2.המשיב נפגע בתאונת עבודה בעובדו תחת פיקוחו של המבקש כמנהל עבודה אצל החברות הנתבעות. בית משפט השלום קבע בפסק דינו, לאור ראיות שהובאו, כי המבקש והחברות הנתבעות התרשלו כלפי המשיב, ובעקבות רשלנות זו נגרמה תאונת עבודה אשר בגינה סבל המשיב נזק גופני בשיעור נכות רפואית צמיתה של 10%. הוא העריך את מרכיבי הנזק, והורה למבקש ולחברות הנתבעות לשלם את סכום הפיצויים בחבות הדדית.

3.המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק הדין ובתוך כך עתר לבית משפט השלום לעכב את ביצוע תשלום הפיצויים על פי פסק הדין עד להכרעה בערעור. בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי מחצית מסכום פסק הדין תשולם למשיב באופן מיידי ואילו המחצית הנותרת תופקד בקופת בית המשפט, בין על דרך הפקדה במזומן ובין על דרך הפקדת ערבות בנקאית.

4.בעקבות החלטה זו פנה המבקש לבית המשפט המחוזי וחזר על בקשתו לעכב את ביצוע תשלום פסק הדין. בית המשפט המחוזי אימץ את החלטת בית משפט השלום בשינוי אחד והוא – כי ניתן יהיה לשחרר לטובת המשיב את מחצית הסכום שיופקד בבית המשפט כנגד הפקדת ערבות בנקאית על ידיו.

5.המבקש עותר בפני בית משפט זה לרשות ערעור על החלטה זו. הוא מדגיש בבקשתו את סיכויי הערעור הטובים, ומצביע על קושי בהחזרת המצב לקדמותו באם הערעור יתקבל עקב מצבו הכספי הקשה של המשיב ונוכח היותו תושב שטחים – עובדות המעמידות בספק את יכולתו להחזיר כספים שיגיעו לידיו במסגרת פסק הדין.

6.אין מקום להיענות לבקשת רשות ערעור זו. עניינה של בקשת עיכוב ביצוע פסק הדין נשקלה בידי שתי ערכאות, והיא אינה מעלה סוגיה בעלת חשיבות כללית מיוחדת המצדיקה התייחסות ערכאה שלישית.

מעבר לנדרש, יצויין כי הערכאות הקודמות שקלו ואיזנו כראוי את הסיכונים והסיכויים הנילווים להליך השיפוטי שביסוד הענין, והחלטתם עונה לאמות המידה המקובלות במסגרת איזון השיקולים הראוי.

7.כלל הוא כי פסק דין לתשלום כסף יש לבצע באורח מיידי אלא אם כן קיים טעם מיוחד המצדיק את עיכוב התשלום. על אחת כמה וכמה, יש לקיים כלל זה כאשר מדובר בפסק דין לתשלום פיצויים לעובד אשר נפגע בתאונת עבודה במהלך עבודתו אצל מעסיקו. סכום הפיצויים אמור לשמש את העובד לכיסוי אובדן השתכרותו, והוצאותיו הרפואיות האחרות, ורק במקרים חריגים ביותר עשויה להיות הצדקה לעכב סכומי פיצויים שנפסקו בגין נזקי גוף הקשורים בתאונת עבודה.

8.יש להוסיף, כי עיון בנימוקי הערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי מצביעים על היות הערעור, בעיקרו, ערעור עובדתי שסיכוייו להתקבל אינם טובים במיוחד.

9.אמת הדבר, כי טענות המבקש לפיהן המשיב אינו בעל יכולת כלכלית והינו תושב שטחים עשויות לעורר קושי מסוים באשר לסיכוי להשיג השבת סכומים ששולמו על חשבון פסק הדין באם הערעור יתקבל (השווה ע"א 6824/97 בן שחר נ' גיל סוחה ). עם זאת, לקושי אפשרי זה אין לייחס משקל מכריע ויש לשקללו במערך כלל השיקולים והנתונים הצריכים לענין (ע"א 8935/01 פרידמן נ' נחושתן, פד"י נו(2) 769). במסגרת שיקלול זה יש לקחת בחשבון, בין היתר, את היקף הפיצוי בו מדובר, את טיב הפיצוי ותכליותיו, את סיכויי הערעור, ומידת הקושי הצפוי בהשגת השבה באם הערעור יתקבל.

בנסיבות ענין זה שוקללו הנתונים השונים כראוי. סכום הפיצוי לדברי המבקש עצמו עומד בערכים של היום על כ-100,000 ₪. החלטות הערכאות הקודמות הורו על תשלום מחצית מהסכום לידי העובד, והבטחת מחצית מסכום זה (דהיינו, כ-50,000 ₪) באמצעות הפקדה או ערבות בנקאית עד לסיום הדיון בערעור. החלטות אלה מאזנות כראוי בין זכותו של העובד לקבל לידיו סכום כסף על חשבון פסק הדין, האמור להיטיב, ולו באופן חלקי, את נזקיו, לבין עניינו של המבקש המערער למקרה שערעורו יתקבל. באיזון זה בו נשקלו המעריך את הסיכויים והסיכונים באורח סביר, אין מקום להתערב.

בקשת רשות הערעור נדחית.