רע"א 3656/07 קאיד אבו פריח נ. עודה אלגרבעה

המשיב, הוא התובע בתיק המקורי, תבע פיצויים מן המבקש, שהיה מעסיקו, בגין תאונת עבודה שאירעה שעה שנפל מסולם ונפגע בידו הימנית מדיסק בו השתמש לצורך חיתוך בטון. הצדדים אמצו את שיעורי הנכות שנקבעו על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל ), אשר הכיר באירוע כתאונת עבודה והעמיד את שיעור נכותו של המשיב על 83% (55% בתוספת תקנה 15). בבית-משפט השלום (כבוד סגן הנשיא השופט א' יעקב) נקבע כי המבקש לא נקט באמצעי זהירות ראויים ולכן הוא חייב בפיצוי המשיב. בד בבד נקבע כי יש להכיר ברשלנות תורמת של המשיב עצמו בשיעור של 15%, משום שגם הוא לא נקט באמצעי זהירות ולא נעזר בעובד נוסף שהיה במקום. על רקע העובדה שעל-פי טיב עיסוקו של המשיב ידיו הן מקור פרנסתו, העמיד בית-משפט השלום את נכותו התפקודית על שיעור של 100% וקבע כי יש לפצותו בסכום של

120,000 ש"ח בגין כאב וסבל ובסכום של 895,128 ש"ח בגין הפסד שכר. לצורך כך, אימץ בית-המשפט את חישוביו של המשיב, כפי שהופיעו בתצהירו, מבלי לפרטם. מסכום הפיצויים הכולל הפחית בית-המשפט 15% בגין רשלנותו התורמת של המשיב, וכן את תגמולי המל"ל, כך שלבסוף חויב המבקש בתשלום 185,726 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה, ובתשלום שכר טרחת עורך-דין.

לבית-המשפט המחוזי ערערו הן המבקש, והן, בשלב מאוחר יותר, המשיב. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים סגן הנשיא י' טימור, סגן הנשיא נ' הנדל ור' ברקאי) אימץ את קביעותיו הבסיסיות של בית-משפט השלום, כי המבקש חייב בפיצוי המשיב וכי יש להכיר גם ברשלנות תורמת בשיעור של 15%. עם זאת, מצא בית-המשפט המחוזי לנכון להתערב בקביעות אחרות של בית-משפט השלום. ראשית, התיר בית-המשפט המחוזי למבקש להגיש חוות-דעת אקטוארית, ממנה עלה כי למשיב שולמו וישולמו תגמולי מל"ל בסך כולל (בתוספת ריבית על תשלומי העבר) של 825,017 ש"ח. שנית, החליט בית-המשפט המחוזי לערוך מחדש את חישוב הפסדי השתכרותו של המשיב, בקובעו כי לא היה מקום לאמץ את החישובים שנמסרו בתצהירו מבלי לבוחנם לפרטיהם. לעניין בסיס השכר, קבע בית-המשפט כי שכרו של המשיב עובר לתאונה עמד על סך של 2,650 ש"ח, וכי שכרו המשוערך ליום חוות-הדעת האקטוארית עומד על 3,860 ש"ח. בהמשך לכך, קבע בית-המשפט כי המשיב זכאי לפיצוי בגין אובדן כושר השתכרות מלא רק בתקופה שבין יום 18.10.1995 ויום 30.9.1996, ואילו על יתר התקופה לעבר ולעתיד, זכאי המשיב לפיצוי לפי אבדן כושר השתכרות בשיעור של 80% בלבד. על תשלומי העבר הוסיף בית-המשפט ריבית והצמדה כחוק. במסגרת הערעור שכנגד, הגדיל בית-המשפט המחוזי את סכום הפיצוי לו זכאי המשיב בגין כאב וסבל, לסכום של 190,000 ש"ח. בסופו של דבר, העמיד בית-המשפט המחוזי את סך כל הפיצוי בו חב המבקש על סכום של 1,039,494 ש"ח, וממנו הפחית רשלנות תורמת בשיעור 15% (155,924 ש"ח) וניכה תגמולי מל"ל בשיעור 825,017 ש"ח, כך שהסכום הסופי שהמשיב זכאי לקבל הועמד על 58,553 ש"ח. עוד חייב בית-המשפט את המבקש בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בשתי הערכאות.

במסגרת בקשת רשות הערעור, מתבקש בית-משפט זה להתערב בשלוש קביעות עובדתיות של בית-המשפט המחוזי: לעניין שיעור הנכות התפקודית, לעניין שיעור הרשלנות התורמת ולעניין חובת הקטנת הנזק של המשיב, כל זאת בטענה כי בית-המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, לא דן בסוגיות אלו באופן ממצה. הסוגיות שמעלה המבקש בבקשתו הן עובדתיות כולן ואינן מעלות שאלה בעלת חשיבות משפטית-ציבורית (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

במישור העובדתי, הן בית-משפט השלום והן בית-המשפט המחוזי נתנו דעתם לשאלת שיעור הנכות התפקודית של המשיב, ומקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים אשר עשויים להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור ב"גלגול שלישי" בממצאים עובדתיים אלה, או למצער, את החזרת התיק לדיון בערכאה המבררת. אכן, מוטב היה לו פרש בית-המשפט המחוזי את הנמקתו בצורה מפורטת יותר, אך לגופו של עניין, שאלת חובת הקטנת הנזק בהקשר של יכולתו של המשיב לצאת לעבודה, הגם שלא נדונה לפרטיה בגוף פסק-הדין, הנה חלק אינטגראלי משאלת יכולת השתכרותו, שאליה התייחס בית-המשפט בפסק-דינו. בנסיבות המקרה, נראה לנו כי קביעת נכותו התפקודית של המשיב בשיעור של 80% מגלמת נכונה שקלול זה. באותו האופן, אין הצדקה כלשהי להתערבותנו בקביעת שיעור רשלנותו התורמת של המשיב.

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.