רע"א 3697/99 שמעון כהן חברה לעבודות עפר נ. מדינת ישראל - המשרד האיכות הסב

1.המבקש 2 הוא מנהלה של המבקשת 1. כנגד השניים הוגשו שני כתבי אישום: כתב האישום הראשון (ת"פ 14947/97; להלן: "כתב האישום העיקרי") כלל שמונה אישומים, מהם אישום אחד בגין ניהול עסק ללא רשיון לפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968, ושבעה אישומים נוספים בגין מספר מקרים של לכלוך רשות הרבים, עבירה לפי חוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984. בכתב אישום נוסף (ת"פ 5718/98; להלן: "כתב האישום הנוסף") הועמדו שני המבקשים לדין שוב בגין לכלוך רשות הרבים. הדיון בשני כתבי האישום אוחד.

כל האישומים עניינם בכך שהמבקשים הם הבעלים והאחראים על משאיות אשר מתוכן הושלכה פסולת בנין ברשות רבים. העבירות המפורטות בכתב האישום העיקרי בוצעו בתקופה שבין 19.9.95 עד 18.4.96. העבירה בכתב האישום הנוסף בוצעה ביום 21.9.97.

2.במהלך הדיון בבית משפט השלום, הגיעו הצדדים להסדר טיעון. במסגרתו, נמחקו שני אישומים מכתב האישום העיקרי (אישום 1 בגין ניהול עסק ללא רישוי ואישום 4 בגין לכלוך רשות הרבים). המבקשים הודו בעובדות האישומים הנותרים.

בית משפט השלום (כב' השופט ר' זיו) הרשיע את המבקשים בכל האישומים, למעט אישום 1 לכתב האישום העיקרי. (נראה כי בטעות לא צויין גם זיכוים של המבקשים מאישום 4 לכתב האישום העיקרי, בהתאם להסדר הטיעון שאושר).

בית המשפט הטיל על המבקשת 1 קנס בסך 5,000 ש"ח בשל כל עבירה מאחת-עשרה העבירות בהן הורשעה לפי כתב האישום העיקרי. על המבקש 2 הוטל קנס בסך 3,000 ש"ח בשל כל אחת מאותן העבירות.

בעניין העבירה נשוא כתב האישום הנוסף, קבע בית משפט השלום כי היא בוצעה לאחר שהוחמרו העונשים בחוק שמירת הנקיון. בהתחשב בכך, ובהתחשב בהרשעות הקודמות שיש למבקשים בגין פיזור פסולת, הטיל בית המשפט על המבקשת 1 קנס בסך 30,000 ש"ח. על המבקש 2 הוטל קנס בסך 25,000 ש"ח.

בנוסף, ציווה בית המשפט על המבקש 2 ליתן התחייבות בסכום של 40,000 ש"ח, להימנע מעבירה על סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון. כן הפעיל בית המשפט כנגד המבקש 2 התחייבות על סך 10,000 ש"ח שניתנה בתיק קודם (ת"פ 20236/96).

3.בערעור בפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטים ד' ברלינר, א' בייזר וז' המר) צויין במפורש זיכוים של המבקשים מאישום 4 לכתב האישום העיקרי. כמו-כן, בוטלה הפעלת ההתחייבות על-סך 10,000 ש"ח כנגד המבקש 2, עקב ביטול ההרשעה שבה ניתנה ההתחייבות.

במסגרת הערעור, ביקשו המבקשים לחזור בהם מהודייתם בעובדה הראשונה של אישום 7 לכתב האישום העיקרי, היינו- היותם הבעלים והאחראים על המשאית שצוינה באותו האישום. טענתם היתה כי המשאית שייכת למבקש 2 בלבד. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בנימוק כי המבקשים היו מיוצגים בבית המשפט קמא וכי הסדר הטיעון נעשה בשלב של שמיעת הראיות לאחר משא ומתן בין הצדדים; על כן לא ראה בית המשפט לאפשר במסגרתו של הערעור, חזרה מן ההודיה שניתנה.

עיקר ערעורם של המבקשים בפני בית המשפט המחוזי נגע לחומרת העונש. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בקובעו:

"העבירות של לכלוך רשות הרבים מבוצעות על-ידי משאיות, הן עבירות שסיבתן כלכלית, כאשר האינטרס של בעלי המשאיות ונהגיהן הוא לחסוך בזמן ובכסף.

בנוסף לכך, קיים קושי רב מאד לתפוס את העבריינים ותפיסתם היא לעיתים קרובות תוצאה של השקעת משאבים רבים שהמדינה משקיעה במבצעים מיוחדים לשם כך, העולים למשלם המיסים כסף רב.

לכלוך רשות הרבים הוא פגיעה באינטרס מובהק של הציבור. בשל כל הנימוקים הללו יש להחמיר עם העבריינים, על מנת להרתיע הן אותם עצמם והן אחרים שכמותם.

אנו סבורים כי בית המשפט קמא לא חרג מתחום מדיניות הענישה הראויה. התערבות שלנו בעונשים שהטיל תהווה מסר שלילי הן לבעלי המשאיות ונהגיהן והן לרשויות הממונות על אכיפת חוקי הניקיון ואיכות הסביבה".

4.על פסק-דינו זה של בית המשפט המחוזי נסובה בקשת רשות הערעור שלפניי.

בבקשתם, חוזרים המבקשים על רצונם לחזור בהם מההודיתם בעובדה הראשונה של אישום 7 בכתב האישום העיקרי. כן חוזרים הם על טענותיהם בנוגע לחומרת העונש שהושת עליהם.

לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות. רצונם של המבקשים לחזור בהם מהודייתם באישום 7, נדון בפני בית המשפט המחוזי. אין בכך כדי לעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית, חוקתית או ציבורית, המצדיקה מתן רשות ערעור. (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123). טענות בדבר חומרת העונש, אף הן אינן מצדיקות דיון בפני ערכאה שלישית, אלא בנסיבות חריגות ויוצאות דופן שאינן מתקיימות במקרה דנן. (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אשר על כן, הבקשה נדחית.