רע"א 3752/02 קרתא חברה לפיתוח מרכז ירושלים נ. אלרוב אזור מסחרי ממילא (199

בין המבקשת לבין המשיבה נתגלע סכסוך בנוגע למיזם לפיתוח מיתחם ממילא בירושלים. בהתאם לחוזה ביניהן, הועבר הסכסוך לבוררות בפני השופט (בדימוס) שלום ברנר (להלן: הבורר). בפתח הליך הבוררות, ולאחר שהבורר הבהיר לצדדים כי לא יוכל לשמש כבורר עבורם אלא אם הבוררות תתקיים בתל-אביב, הצהירו הצדדים לפרוטוקול, כי הגם שבחוזה ביניהם נקבע כי בוררויות עתידיות ביניהם תתקיימנה בירושלים, מוסכם עליהם לקיים את הבוררות הנוכחית בתל-אביב. לבקשת הצדדים, התיר להם הבורר לפצל סעדים שתבעו האחד מן השני, והמשיבה בחרה לצמצם את טענותיה לשאלת הפרת המבקשת את חיוביה החוזיים כלפיה. בפסק הבורר נתקבלו טענות המשיבה, ונקבע כי המבקשת הפרה אומנם חלק מחיובים אלו.

על רקע זה ביקשה המשיבה לתבוע מן המבקשת פיצויים, אלא שהמבקשת התנגדה לקיום המשך הבוררות בפני הבורר. בתאריך 4.12.00 קבע בית-המשפט המחוזי בירושלים, בפסק-דין שניתן בתובענה שהוגשה על-ידי המשיבה (ה"פ 405/00), כי מינויו של הבורר חל גם על תביעת הפיצויים שהגישה המשיבה. בהקשר זה ציין בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי שיקולי יעילות ותועלת כספית מובילים למסקנה זו, שכן היקפה העצום של הבוררות היה ידוע היטב גם לצדדים, ופירוש ההסכמה ביניהם באופן שתוביל לכך הבורר ימשיך לדון גם בשאלת הפיצויים, מגשים את תכליתו של הסכם הבוררות, שהיא לסיים את הסכסוך בין הצדדים במהירות וביעילות.

על פסק-דין זה לא הוגש ערעור. ברם, טענת המבקשת הייתה, כי יש לקיים את הבוררות בפני הבורר בירושלים, כפי שנקבע בהסכם המקורי בין הצדדים, ולא בתל-אביב; וכי הסכמתה לקיום הבוררות הראשונה בתל-אביב לא כללה הסכמה לקיים בתל-אביב גם הליכי בוררות אחרים.

נוכח טענות המבקשת הגישה המשיבה לבית-המשפט המחוזי בירושלים תובענה למתן הצהרה כי יש לקיים את הבוררות בתל-אביב ולא בירושלים. תובענתה נתקבלה. וכך קבע בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו:

יש להורות על המשך הדיון בתובענה בתל-אביב ... אין המדובר בסכסוך נפרד, כי אם בתביעה שמקורה נובע מאותו סכסוך, ומהווה למעשה המשכה המתחייב של המחלוקת הראשונה שעמדה במרכז הדיון בפני הבורר ... העובדה כי הדיון בשאלת הפרת ההסכם פוצל, ונידון בנפרד משאלת גובה הפיצוי, אין בה, כשלעצמה, כדי להעיד על כך שמדובר בסכסוכים נפרדים ...

אולם למעלה מכך, לאחר עיון בהסכם המקורי, בתכתובות שקדמו להליך הבוררות שהיו קשורות בו, ובפסק הבורר, באתי לכלל מסקנה, כי [המבקשת] נתנה הסכמתה לניהול ההליך בתל-אביב, מבלי שסייגה את הסכמתה זו, וכי הסכמה זו כמוה כשינוי החוזה ועדכונו... אף מתכתובות שהתקיימו בין הצדדים לבין הבורר ניתן ללמוד על אומד דעתם של הצדדים בשעת הענקת ההסכמה להעברת הדיונים בהליך לתל-אביב.

לבסוף קבע בית-המשפט המחוזי, כי העובדה שבגדר התובענה הקודמת (בה"פ 405/00) לא העלתה המבקשת טענות לעניין מיקום הבוררות, אלא אך לעניין זהותו של הבורר, מעידה על כי טענת המבקשת עתה נגועה בחוסר תום-לב, המקים השתק כלפי המבקשת.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טענה המבקשת, כי בית-המשפט שגה בקובעו כי הסכימה לקיום הבוררות בשאלת הפיצויים בתל-אביב. המבקשת הטעימה, כי בפני בית-המשפט המחוזי עמדו אך תכתובות הצדדים, ולא נשמעו ראיות, ועל-כן לא היה מקום לקבוע, ראשית, כי המבקשת הסכימה שהליך הבוררות בעניין גובה הפיצויים - שהוא הליך חדש, שונה מן ההליך הקודם - יידון אף הוא בתל-אביב; ושנית, כי בעצם עמידתה על זכותה חוזית נהגה המבקשת בחוסר תום-לב. עוד נטען, כי מקום ההתדיינות הראוי לקיום הבוררות הוא בירושלים, וזאת מכיוון שמרבית עדיה של המבקשת מתגוררים בירושלים, וניהול הבוררות בתל-אביב צפוי לפגוע בה.

החלטתי לדון בבקשה למתן רשות ערעור, הגם שטרם הופקד בה עירבון.

דין הבקשה להידחות.

כאמור, בית-המשפט המחוזי קבע, כעניין שבעובדה, כי הצדדים הסכימו לנהל בתל-אביב את הבוררות סביב הסכסוך הנובע מהפרות החוזה המסוימות. מטבע הדברים נכללת בסכסוך קונקרטי זה גם התביעה לתשלום פיצויים על יסוד העילות שנקבעו במסגרת הבוררות הראשונה. לא מצאתי איפוא כי יש מקום להתערבות בקביעת בית-המשפט המחוזי.

זאת ועוד, לצד התכתובות שעמדו בפני בית-המשפט המחוזי, ובכללן תכתובות שהעידו על הדרך שבה הבין הבורר את הסכמת הצדדים - שלהן משמעות ראייתית מיוחדת - היה על בית-המשפט המחוזי לפרש את אומד-דעת הצדדים לאור התכלית של ייעול הליכי בירור הסכסוך בין הצדדים והוזלתם. בעניין זה כבר נקבע, כי תכלית זו מתיישבת עם הותרת הבוררות בפני הבורר, שכאמור, הסכים לניהול הליך הבוררות ובלבד שההליך יתקיים בתל-אביב.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.