רע"א 3759/05 חאדר מסלמני נ. פידאא כותוב בשם עזבון המנוח פאיז כותוב ז"ל

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים גל, זילברטל וענבר) מיום 15.3.05 בתיק ע"א 5752/04, בגדרו נדחה חלק הארי של ערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא שמעוני) מיום 18.10.04 בתיק אזרחי 6580/01.

ב.(1) המבקש הוא דייר מוגן במושכר המנוהל בידי המשיבה. אביה המנוח של המשיבה היה אחד מהבעלים הרשומים במגרש שעליו בנוי המושכר. המשיבה הגישה תביעה לסילוק ידו של המבקש ממפרץ חניה ולתשלום שכר ראוי ונזק שאינו נזק ממון. המבקש התגונן בטענה כי הוא בעל זכות חניה, הנגזרת מזכות הדיירות המוגנת שלו, שאושרה בהליכים בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בירושלים, וכן רשות חניה אותה קיבל מהמשיבה בראשית תקופת השכירות. בית משפט השלום קיבל את התביעה לסילוק היד מן החניה ודחה את התביעה הכספית.

(2) ערעור וערעור שכנגד שהוגשו לבית המשפט המחוזי נדחו (המשיבה חזרה בה מהערעור הנגדי); נפסק כי לא נמצאה עילה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, וכי לא הוכח שניתנה למבקש רשות להשתמש בחניה, ואם גם ניתנה – הרי בוטלה.

(3) בבקשת רשות הערעור נטען, כי למבקש לא ניתנה זכות ערעור "אמיתית" בבית המשפט שלערעור, וכי נגרם לו עוול חמור. בשל כך, נטען, מן הראוי ליתן למבקש רשות ערעור בגלגול שלישי. ועוד נטען כי בהכרעת הערכאה הדיונית נפלו שגגות עובדתיות; כי קבעה ממצאים על בסיס "ידיעתה הפרטית", וכי התעלמה מקיום השתק עילה בנושא. עוד שב המבקש וטוען כי לו זכות להשתמש בחניה כחלק מעסקת השכירות בין הצדדים.

ג.(1) לאחר העיון בבקשה ובנספחיה אין בידי להעתר לבקשה. אין היא מעוררת לאמיתה שאלות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית החורגות ממחלוקת הצדדים, שבגינן עשויה להינתן ככלל רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון

חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123, ממלא מקום הנשיא – כתארו אז – שמגר).

(2) בא כוח המבקש, הער למדיניות השיפוטית בעניין רשות ערעור בגלגול שלישי, סבור כי המדובר בעוול זועק, מאותם שבגינם תינתן רשות ערעור כזאת הגם שאין הם בעלי עניין משפטי כללי. אכן, במקרים חריגים כאלה תישקל רשות ערעור; ראו גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד , ס' 187 בעמ' 182; וגם ע"א 2056/05 שציטט המבקש. ואולם, ככל שהפכתי בדברים בפרשה דנא לא מצאתי מקום לרשות ערעור כמבוקש. גם אם למבקש טרוניות ותחושת אי נחת, והן היסוד להגשת הבקשה, איני רואה מקרה זה – בכל הכבוד – כאחד מאותם "מקרים נדירים ביותר שבהם תחושת הצדק שבקשת רשות לערער מעוררת לפני השופט הדן היא כל כך חזקה, עד שהוא יכול ליטול היתר לעצמו לחרוג מהכללים, לתת לאינטרס הפרט משקל גדול יותר מכפי שמקובל בבקשות מהסוג הנדון . . . " (לוין, שם ).

(3) במקצת יתר פירוט, איני סבור כלל כי ניתן לומר שלא קוים דיון "אמיתי" בערעור, כנטען: בית המשפט המחוזי מציין מפורשות, כי "בטיעונו המפורט פרש בא כוחו המלומד של המערער יריעת מחלוקת רחבה ותקף כל אחד ואחד ממרכיביו של פסק דינה של הערכאה הראשונה". ועוד, איני סבור כי ניתן לומר באופן רגיל כי חניה היא חלק בלתי נפרד ממושכר מוגן, כמובן אלא אם הדבר מוסכם. האמירה בפסק הדין בע"א 657/77 נתן נ' ורשבסקי , פ"ד לד(2) 35, 39 מפי מ"מ הנשיא – כתארו אז – לנדוי המצטט אסמכתאות באשר ל"שימוש רגיל ונאות" עם השכירות, נבחנת כמובן לפי נסיבותיו של כל מקרה והראיות בו. אוסיף, כי אינני יכול לקבוע כמובן מסמרות בשאלה מדוע תצהירו של המנוח מיום 30.12.98 בת.ש 109/98 לא כלל טענות בעניין החניה שעלו בבקשתו בתיק (בקשה להגדלת דמי שכירות) שקדמה לכך (מיום 6.10.98), מה היו השיקולים הטקטיים הקשורים לכך ומה הקשר בין זאת ובין בקשתם מיום 1.1.01 למחיקתו של סעד סילוק היד. ואולם, בסופו של יום השתית בית משפט השלום את פסק דינו המפורט בתיק נשוא ענייננו על ממצאים עובדתיים שבהם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין ערכאת ערעור נוהגת להתערב, ולא כל שכן בגלגול שלישי.

(4) סוף דבר וסיכומו, נוכח כל האמור אין בידי להעתר לבקשה.