רע"א 3762/14 עו"ד עמיד מח'ול נ. ח'יר פרח

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ח' שרעבי ) אשר דחה את בקשת המבקש למימון הוצאות שירותי חקירה.

1.

כעולה מן הבקשה ומנספחיה, ביום 25.4.2012 ניתן צו לכינוס נכסי המשיב 1 (להלן: החייב ) והמבקש מונה כמנהל מיוחד לנכסיו. בימים 27.8.2012 ו-29.11.2013 חקר המבקש את החייב, אשר טען בחקירות אלו כי היה בעל שליטה של חברה בתחום הנירוסטה וכי החברה פורקה בשנת 2009 ומאז הוא מובטל ומתקיים מקצבת פנסיה ומהכנסותיה של רעייתו. לטענת המבקש הגיע לידיו מידע לפיו הקים החייב חברות חדשות שעסקיהן התנהלו באותו נכס בו שכנה החברה שפורקה בשנת 2009 ואף עשו שימוש במלאי של חברה זו. עוד טוען המבקש כי במטרה להתחמק מהנושים, נרשם בנו של החייב כבעל המניות בחברות אלו. לפיכך החליט המבקש לבצע חקירה סמויה אחר החייב ואף קיבל לצורך כך את הסכמת הנושים בעלי תביעות חוב בערך של 82% מסך התביעות שהוגשו. המבקש התקשר עם משרד חקירות שביצע חקירה אחר החייב ובסיומה המציא למבקש בחודש אוקטובר 2013 דו"ח חקירה אודותיו ובחודש פברואר 2014 השלמה לדו"ח זה. החקירה, כך נטען, ביססה את חשדו של המבקש כי חרף הצהרת החייב כי הוא מובטל הוא פועל במסגרת חברת קירור ונירוסטה תכנונים (2013) בע"מ (להלן: החברה החדשה ). ביום 10.4.2014 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה במעמד צד אחד להתיר לו לבצע חיפוש בחברה החדשה ולתפוס את מסמכי הנהלת החשבונות שלה, ובהחלטתו מאותו היום נעתר בית המשפט לבקשה. כתוצאה מהמסמכים שנתפסו ולאחר שנוהל משא ומתן אינטנסיבי בין המבקש לחייב, הגיש החייב לבית המשפט המחוזי הצעה להסדר נושים.

2.

ביום 30.4.2014 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי "בקשה לאישור תשלום הוצאות חקירה בסך 8,306 ש"ח (כולל מע"מ)" בגין דוחות החקירה מאוקטובר 2013 ומפברואר 2014. בבקשה זו ציין המבקש כי בקופת הכינוס יש די כספים לשלם הוצאות אלה, וכי הואיל וממצאי החקירה היטיבו עם הנושים, יש לממן את הוצאות החקירה מקופת הכינוס. כמו כן צרף המבקש לבקשה הסכמה של נושי החייב בעלי תביעות חוב בערך של 82% מסך חובותיו. בהחלטתו מאותו היום הורה בית המשפט למבקש להבהיר האם בית המשפט אישר מראש את החקירה ואת שכר החוקר, אך המבקש לא הגיב להחלטה זו. ביום 1.5.2014 התקיים בבית המשפט המחוזי דיון בהצעת ההסדר של החייב, המבקש טוען כי חלק מהדיון, שלא קיבל ביטוי בפרוטוקול, עסק בבקשתו לתשלום הוצאות החקירה ובמהלכו הוא טען כי לא הגיש בקשה טרם ביצוע החקירה כיוון שחשש שמא היא לא תוקלד כראוי כחסויה ותיחשף לחייב. עוד טען כי הסכמת חלק מנושי החייב למימון הוצאות ביצוע החקירה מקופת הכינוס, כאמור, "מהווה בטוחה מספקת" לפעולתו. המבקש טוען כי במהלך הדיון הסכימו לבקשתו באי כוחם של הנושים ובא-כוח הכונס הרשמי אך בהחלטתו מיום 8.5.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי "הבקשה נדחית שכן החקירה לא אושרה מראש ע"י ביהמ"ש".

3.

מכאן הבקשה שלפניי בה טוען המבקש כי הוא משמש כקצין בית המשפט ומשכך חזקה שפעולותיו סבירות וההחלטה דנן מהווה סנקציה עונשית כלפיו. לטענתו, אם בקשתו הייתה מוגשת מראש, סביר להניח שבית המשפט היה מאשר אותה נוכח המידע שהתגלה ונוכח הסכמת הנושים והכונס הרשמי. המבקש מוסיף כי היה על בית המשפט ליתן את הדעת לחשש מפני חשיפת הבקשה לחייב, והוא תומך זאת בכך שהבקשה שהגיש לתפיסת מסמכי החייב הוקלדה תחילה כפומבית. כמו כן, מוסיף המבקש כי גם הגשת בקשה חסויה, הייתה מעוררת חשד שכן מערכת "נט המשפט" ממספרת כל בקשה שמוגשת. המבקש מוסיף כי שיקול נוסף התומך בבקשתו הוא שהמימון שהתבקש הוא מכספי הנושים, ואלה נתנו מראש את הסכמתם וכי "המדובר בעמדה עקרונית של השופט שדן בתיק", שכן הוא אינו מוכן לאפשר לבעלי תפקיד להגיש בדיעבד בקשות למימון הוצאות שלא אושרו מראש. לעניין זה טוען המבקש כי למנהל המיוחד בהליכי פשיטת רגל נתון שיקול דעת רחב וכי הוא אחראי על ניהול ההליך ולכן יש לאפשר לו לנקוט פעולות עצמאיות. לגישתו, תפקידו של בית המשפט הוא לבדוק אם המנהל המיוחד פעל כראוי אם לאו ובמקרה דנן, ההחלטה לשכור את שירותי החקירה היטיבה משמעותית עם הנושים. לכן, טוען המבקש כי אין לפסול באופן גורף כל פעולה שביצע רק בשל אי פניה מוקדמת לבית המשפט.

4.

דין הבקשה להידחות. דומה כי אין חולק על כך שהיה על המבקש להקדים ולפנות אל בית המשפט טרם שהזמין את פעולות החקירה נושא הדו"חות מאוקטובר 2013 ומפברואר 2014, על מנת לקבל את אישורו להזמנת החקירה ולעלות הכרוכה בכך. עם זאת, העובדה שלא כך נעשה אינה סותמת בהכרח את הגולל מפני האפשרות שבית המשפט לאחר שקילת מכלול נסיבות העניין יאשר את הפעולות ואת העלות הכרוכה בכך, בדיעבד (השוו: ע"א 4243/06 המפרקים של נאות מרינה בע"מ (בכינוס נכסים ובפירוק) נ' עו"ד יוסף מולאור , פסקה 5 (1.1.2008) (להלן: עניין נאות מרינה )). ואולם, בנסיבות המקרה דנן לא עלה בידי המבקש להראות כי הוצאות אלו היו אכן דרושות ועל כן אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לאשר הוצאות אלו. מן הבקשה עולה כי בפני המבקש הונחו שלושה דו"חות חקירה שונים בעניין החייב שמומנו ישירות על ידי הנושים (דוחות מאוגוסט 2010; ינואר 2012; אוגוסט 2013). משלושת הדוחות הללו עלה כי החייב מחזיק בחברה החדשה וגם לטענת המבקש הזמנת דו"ח חקירה נוסף לא נועדה אלא להרחיב ולתקף את האמור בדו"חות אלו. עיון בדוחו"ת הקודמים שהאחרון בהם היה כאמור מאוגוסט 2013 מעלה כי לכאורה היה בהם את מלוא האינפורמציה הדרושה כדי לעתור כבר באותו שלב לצו תפיסת המסמכים וכי במובן זה הדו"ח החדש היה למעשה מיותר. בנסיבות אלה, אם סבר המנהל המיוחד כי יש בכל זאת מקום לקבלת דו"ח נוסף ראוי היה, וביתר שאת, כי יקבל לכך את אישור בית המשפט. משנטל המבקש סיכון ולא הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לאשר את החקירה הנוספת טרם ביצועה ומשאין בידו להראות כי דו"ח החקירה החדש היה הכרחי ונדרש, לא ראיתי מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא שלא לאשר את העניין בדיעבד (השוו: עניין נאות מרינה , שם). עוד חשוב להדגיש כי טענתו של המבקש לפיה לא פנה לבית המשפט המחוזי לקבלת אישור מראש לחקירה הנוספת בשל החשש כי הבקשה תוקלד שלא כראוי ותתגלה לחייב, מוטב היה לה אלמלא נטענה. מערכת המשפט אמונה על שמירת סודיות בהליכים שונים ומגוונים המצריכים זאת וההנחה כי סודיות זו לא תישמר כשהיא נשמעת מפי מנהל מיוחד שמונה על ידי בית המשפט, אין לה מקום.

הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.