רע"א 3769/98 יעקב אוסטרי נ. טופר מפעלי אופנה בע"מ

1.המבקשים היו בעלי זכות זכיון בלעדית להפעלת חנות של רשת חנויות האופנה "טופר" בקניון איילון ברמת-גן. על פי הסכם הזכיינות עם חברת טופר מפעלי אופנה (1977) בע"מ (להלן: המשיבה) הותנתה הזכות להפעלת החנות בקיומו של הסכם לשכירת חנות בקניון על-ידי המבקשים. לקראת סוף תקופת הסכם השכירות בין המבקשים לבין החברה המנהלת את הקניון - חברת קנית ניהול השקעות ומימון בע"מ (להלן: קנית), נודע למבקשים שקנית מתכוונת לחלק את החנות המושכרת ולהעלות את דמי השכירות למ"ר. שינויים אלה עתידים היו להפוך את החנות לבלתי מתאימה לניהול עיסקם. בצר להם פנו המבקשים למנהלה של המשיבה כדי שיתערב למענם אצל קנית. המשיבה אכן ניהלה מגעים עם קנית. אך מגעים אלה לא הביאו לביטול החלטת חלוקת החנות, והמבקשים נאלצו לפנותה. לעומת זאת, התברר שהמשיבה, בלא להביא את הדבר לידיעת המבקשים, ניהלה משא-ומתן עם קנית לשכירת חנות גדולה יותר בקניון. משא ומתן זה הניב הסכם שכירות בין המשיבה לבין קנית. המבקשים פנו לבית המשפט בטענה שהמשיבה ערכה קנוניה עם קנית לנישולם מחנותם, ובכך התעשרה על חשבונם שלא כדין והפרה את חובת תום הלב בקיום חיוביה כלפיהם.

2.בית משפט השלום קיבל את התביעה ופסק שהמשיבה ניהלה משא ומתן חשאי לשכירת חנות בקניון, תוך ידיעה שזכות הזכיינות של המבקשים מותנית ביכולתם לשכור חנות. בנסיבות העניין היה על המשיבה לגלות למבקשים על קיומה של האפשרות לשכור חנות, ומשלא עשתה כך הפרה את חובת תום הלב בקיום החוזה. בכך הפרה המשיבה את החוזה, ולפיכך נפסק שהמבקשים יהיו זכאים לפיצוי על נזקם, או לחילופין להשבת התעשרותה של המשיבה, שהושגה שלא כדין.

3.המשיבה ערערה לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור והפך את התוצאה אליה הגיעה הערכאה קמא. נפסק שאף אם היתה נגועה התנהגותה של המשיבה בחוסר תום לב לא הוכח כלל שהיא גרמה לנזקם של המבקשים. מסקנה זו ביסס בית המשפט על חומר הראיות ממנו עלה שהמחיר בעבורו הושכרה החנות למשיבה (90 דולר למ"ר), עלה על המחיר אותו ראו המבקשים כסביר ואותו היו מוכנים לשלם (כ- 65 דולר למ"ר). דהיינו, אף אם היתה המשיבה נוהגת בתום לב ומעדכנת את המבקשים על קיומה של האפשרות לשכור חנות, לא היה בכך בכדי להועיל להם או בכדי למנוע את נזקם.

4.בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים שעניינם מעורר סוגיה משפטית חשובה ועקרונית. הסוגיה המתעוררת נוגעת להעדר תום לב בקיום חוזה זכיינות, המביא להפרת החוזה ולהתעשרות שלא כדין. לטענת המבקשים, חשיבות הענין טמונה בכך שסוגיות אלה נדונו בפסיקה בנפרד זו מזו, אך טרם נדונו במשולב. עוד טוענים המבקשים שערכאת הערעור טעתה בכך שקבעה מסקנות עובדתיות חדשות לגבי שאלות היפותטיות, ובלא שהתייחסה למהימנות העדים ולהתרשמות הערכאה קמא מהם, ובכך שלא התייחסה למסקנותיו של בית משפט השלום לגבי הפרת חובת תום הלב.

5.לאחר שעיינתי בפסקי הדין של הערכאות קמא ובחומר הרלבנטי הגעתי למסקנה שעניינם של המבקשים אינו מעורר עניין בעל חשיבות עקרונית המצדיק מתן רשות לערעור שני (ראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). הסוגיות של הפרת הסכם זכיינות, הפרת חובת תום הלב והתעשרות שלא כדין נידונו בפסיקה פעמים רבות (ראו לדוגמא: ע"א 442/85 משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ , פ"ד מד(3) 661). המבקשים לא הצליחו להצביע על שאלה משפטית עקרונית המייחדת את עניינם ממקרים אחרים שעסקו באותם נושאים. גם בטענותיהם האחרות של המבקשים אין ממש. בית המשפט המחוזי לא שינה את ממצאיה העובדתיים של הערכאה קמא ולא התעלם מקביעתה כי המשיבות הפרו את חובת תום הלב. פסק הדין בערכאת הערעור התבסס על הקביעה כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הפרת חובת תום הלב לבין הנזק שנגרם למבקשים. שכן לא הוכח כי אילו היו יודעים המבקשים על האפשרות לשכירת החנות היה בכך בכדי להועיל להם. קביעה זו הושתתה על החומר הראייתי שעמד בפני הערכאה קמא. בין אם צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו זו, ובין אם טעה, כפי שסבורים המבקשים, אין כאן סוגיה משפטית עקרונית שיש בה בכדי להצדיק מתן רשות ערעור.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.

הבקשה נדחית.