רע"א 377/98 דוד כהן נ. בן ציון פרידן

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בת"א-יפו (כבוד השופטים: י. גרוס, י. בן-שלמה ומ. רובינשטיין) בע"א 929/94 מיום 11.12.97, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום בנתניה (כבוד השופט ה' גרובס) והתקבל בחלקו ערעור שכנגד של המשיבים.

1.המשיבים 4-1 (להלן: משפחת פרידן) חתמו עם המועצה המקומית עמק חפר חוזה הרשאה לניהול והפעלה של מזנון בחוף מכמורת, וניהלו מכוחו במקום מסעדה. למשיב 9 ניתנה אופציה לרכישת זכויותיה של משפחת פרידן במסעדה, אותה מימש בשותפות עם אחרים, ביניהם המבקש הניצב בפנינו (להלן: הרוכשים). שתי הערכאות הקודמות שדנו במקרה קבעו כי בשלב כריתת החוזה להעברת הזכויות היו הרוכשים מודעים לכך שלמשפחת פרידן אין זכות חכירה במסעדה, וכי העברת הזכויות טעונה הסכמה של המועצה המקומית. המועצה המקומית הודיעה כי אין היא מתנגדת להעברת הזכויות, אולם זאת כפוף להסכמתו של מנהל המקרקעין להעברה, ולהעברת זכות החכירה במנהל על-שמה של המועצה.

2.זמן קצר לאחר חתימת החוזה להעברת הזכויות הודיעה המועצה המקומית למשפחת פרידן כי הפרה את החוזה ביניהן בכך שהעבירה את הזכויות בנכס ללא קבלת הסכמתה. בהסתמך על-כך דרשה המועצה את פינוי הנכס לאלתר.

בעקבות פניה זו שלח המבקש למשפחת פרידן הודעה בה הוא מבטל את החוזה להעברת הזכויות בטענה כי משפחת פרידן התיימרה להעביר לו יותר זכויות משהיו ברשותה. המבקש תבע השבה הדדית, אולם בשל דחייתה של הודעת הביטול על-ידי משפחת פרידן נותר הנכס ברשותו.

3.המשיבים תבעו את המבקש בבית-משפט השלום בגין ביטול החוזה. בית-המשפט קבע כי המבקש לא היה רשאי להסתמך על עילת אי-הגילוי לביטול החוזה, מאחר שמהנסיבות עולה בבירור כי הוא היה מודע לצורך באישור המועצה המקומית. המבקש ערער על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור, וקבע כי הודעת הביטול ששלח לוקה בחוסר תום-לב. כמו-כן קבע כי החוזה לא הופר כלל על-ידי משפחת פרידן. בהתאם לכך הצהיר כי המבקש הפר את החוזה, וחייבו לשלם את התחייבויותיו על-פיו.

4.בפני בקשת רשות ערעור על קביעותיו אלה של בית-המשפט המחוזי, ובה מועלות מספר טענות. ראשית נטען, כי אין לראות במשלוח הודעת הביטול לאחר קבלת דרישת הפינוי מהמועצה המקומית התנהגות בחוסר תום-לב. לדברי המבקש נכשל בית-המשפט המחוזי בכך שלא הצביע על היסוד בהתנהגות אשר לקה בחוסר תום-לב. שנית, הזכות הנדונה בחוזה העברת הזכויות הינה זכות חכירה, בין שהצדדים כינוה כך ובין שלא, ומשנתברר כי זכות זו אינה מצויה בידי משפחת פרידן אשר התיימרה להעבירה לידי הרוכשים, הרי היה בסיס להודעת הביטול. שלישית, בית-המשפט המחוזי התעלם מטענת המבקש כי החוזה בטל מכוח תנאי מתלה (קבלת הסכמתן של המועצה המקומית ושל מנהל המקרקעין), אשר לא התקיים.

5.בתשובתם לטענות המבקש טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה מאחר שאינה מגלה עילה למתן רשות ערעור על-פניה לנוכח ההלכות הנהוגות. לגופו של עניין טענו המשיבים כי מנוסח החוזה עולה בבירור כי הזכויות המשפטיות היו ידועות לצדדים בעת חתימתו, ולכן אין תוקף להודעת הביטול ששלח המשיב.

6.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובפסיקותיהם של בית-המשפט השלום והמחוזי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. כבר חזר בית-משפט זה ושנה כי ייעתר לבקשה לרשות ערעור רק בנסיבות חריגות, כאשר בפסק הדין מתעוררות שאלות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים בהכרעה (ראו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). במקרה דנן אין מתעוררת כל החורגת מעניינם של הצדדים לדיון. כך הדבר בייחוד לאור היות עיקר הבקשה נסב סביב שאלת קיומו של חוסר תום-לב בהודעת הביטול שמסר המבקש. זוהי סוגיה עובדתית בעיקרה, ולא מצאנו עילה לבחינה מחודשת שלה בערכאה זו.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות ושכר-טרחת עורך-דין של המשיבים 4-1 בסך 5,000 ש"ח.