רע"א 3778/16 צין גבע נ. תנו לחיות לחיות

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בע"א 38577-01-16 (השופטת ש' דברת ) מיום 19.4.16 במסגרתו נדחה ערעור המבקש על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע בת"א 14426-07-15 (הרשמת הבכירה ל' וינשטיין ) מיום 2.1.16. עניינה של הבקשה – סמכות רשם בכיר והשגה על החלטה אחרת.

רקע והליכים קודמים

ב.

ביום 5.5.15 ניתן בבית משפט השלום בבאר שבע פסק דין בסדר דין מהיר (תא"מ 13516-11-14. הרשמת הבכירה ל' וינשטיין ) בו חויב המבקש לשלם למשיבה 8,350 ₪ בעבור הוצאות שהוציאה על טיפול בכלב שהיה תחת השגחתו של המבקש ונזנח. המבקש לא עירער על פסק הדין וזה הפך לחלוט. ביום 7.7.15 עתר המבקש לבית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 14426-07-15) לביטול פסק הדין בטענה שהושג בתרמית, בחוסר סמכות עניינית ומחמת תשלום אגרה בחסר, ולמתן צו עשה המחייב את המשיבה להסיר פרסומים הקשורים במבקש ולחדול מהשמצתו בכתב או בעל פה. התיק נקבע לשמיעה בפני הרשמת הבכירה וינשטיין . ביום 3.8.15 הגישה המשיבה, בהתאם לתקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן תקנות סדר הדין או התקנות ), בקשה לדחיה על הסף של התובענה לביטול פסק הדין ולמתן צו עשה. ביום 25.8.15 עתר המבקש לבית משפט השלום כי התובענה לביטול פסק דין ולמתן צו עשה תועבר לשופט בטענה כי על פי סעיף 85א(ב)(1) לחוק בתי המשפט, תשמ"ד-1984 (להלן חוק בתי המשפט או

החוק ) אין לרשמת בכירה סמכות לדון בסעדים אלה.

ג.

ביום 2.1.16, עוד בטרם נדונה הבקשה להעברת התיק, התקבלה בחלקה בקשת המשיבה לדחיה על הסף על ידי הרשמת הבכירה, והדיון בתובענה לביטול פסק הדין צומצם בהחלטה רק לשאלה בדבר מספר הימים בהם שהה הכלב אצל וטרינר, וזאת עקב ראיה חדשה שהביא המבקש – סרטון שפורסם בדף הפייסבוק של המשיבה – ממנה עשוי לעלות כי מספר הימים בהם שהה הכלב אצל הוטרינר שונה ממספר הימים שנקבע בפסק הדין מיום 5.5.15 (להלן פסק הדין החלקי ; על הגדרת החלטת הרשמת הבכירה כ"פסק דין חלקי" ראו להלן). לעניין הבקשה לצו עשה נקבע, כי מאחר שהמשיבה הסכימה לתקן את הפרסום כנגד המבקש אין להידרש לעניין. במסגרת פסק הדין החלקי נאמר כי "הנתבעת תגיש כתב הגנה בסדר דין מהיר תוך 30 יום מהיום. החלטה בדבר סדרי הדין תישלח לצדדים בנפרד" (פסקה 27). באותו יום נשלחה לצדדים החלטה נפרדת בה פורטו סדרי הדין, ונקבע כי הדיון בתובענה לביטול ייערך בסדר דין מהיר.

ד.

ביום 19.1.16 ערער המבקש על פסק הדין החלקי מיום 2.1.16 ועל ההחלטה מאותו יום בדבר סדר הדין. במסגרת הערעור נטען בין השאר, כי לא היה בסמכותה של הרשמת הבכירה לדון בבקשה לדחיה על הסף, וזאת לפי מארג הסמכויות בחוק בתי המשפט. ביום 3.4.16, פנה המבקש לבית משפט השלום בבקשה למתן החלטה בדבר הבקשה להעברת התיק לשופט. ביום 19.4.16 נדחה הערעור על ידי בית המשפט המחוזי. נקבע, כי הרשמת הבכירה פעלה נכונה כאשר קיבלה בחלקה את הבקשה לדחיה על הסף לגופה. באשר לסמכות הרשמת הבכירה נקבע כי כיון ששאלה זו תלויה ועומדת לפני בית משפט השלום, אין שאלה זו חלק מן הערעור ולכן לא דן בה בית המשפט המחוזי. באשר לערעור על ההחלטה בדבר סדר הדין המהיר נקבע, כי מדובר ב"החלטה אחרת" שניתנה לאחר פסק הדין החלקי ואינה נבלעת בו, ועל כן גם בה לא דן בית המשפט המחוזי כיון שאינה ניתנת לערעור בזכות.

ה.

כפי שנלמד מנט המשפט, ביום 15.5.16, לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, נדחתה על-ידי הרשמת הבכירה הבקשה להעברת התיק; נקבע כי הסמכות לדון בתובענה לביטול פסק הדין נתונה לאותה ערכאה בה ניתן פסק הדין ולכן הייתה בסמכותה. באשר לסמכות למתן צו עשה נקבע כי שאלה זו התייתרה מאחר שהמשיבה, כאמור, תיקנה את הפרסומים.

בקשת רשות הערעור

ו.

בקשת רשות הערעור הנוכחית, מיום 10.5.16, הוגשה כלפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיום 19.4.16. ראשית נטען, כי היה על בית המשפט המחוזי לדון בשאלת הסמכות. לטענת המבקש, שאותה העלה אף בפני בית המשפט המחוזי, אין לרשמת בכירה סמכות לדון בבקשה לדחיה על הסף, הנתונה לפי התקנות לבית המשפט או לרשם שהוא שופט, ובהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי (רע"א 55704-02-13 מגידיש נ' דדון (2013)) נתונה הסמכות רק לרשם בכיר שיש לו סמכות שיפוט בתיק העיקרי, אשר לטענת המבקש לא הייתה נתונה לרשמת הבכירה במקרה זה. לכן היה על הרשמת הבכירה לנמק מדוע קנויה לה הסמכות לדון בתובענה שלפניה, ורק לאחר מכן לדון בבקשה לדחיה על הסף. משלא עשתה זאת היה על בית המשפט המחוזי לדון בכך. שנית נטען, כי ההפניה לסדר דין מהיר ניתנה כחלק מפסק הדין של בית משפט השלום (בפסקה 27 המצוטטת מעלה) ולא כהחלטה נפרדת ולכן עמדה למבקש זכות ערעור והיה על בית המשפט המחוזי לדון בה.

דיון והכרעה

ז.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא אוכל להיעתר לה. אציין, כי לצערי תיק פשוט יחסית זה הסתבך ללא צורך. ההליך בו עסקינן הוא, כאמור, תובענה לביטול פסק דין חלוט ולמתן צו עשה (פסק הדין החלקי מיום 5.5.15). לטענת המבקש לא הייתה לרשמת הבכירה סמכות מתחילה לדון בהליך כגון דא, שכן הסמכות לדון בסעדים אלה אינה מופיעה בסעיף 85א לחוק בתי המשפט המפרט את סמכויותיו של רשם בכיר. אין בידי להלום טענה זו. בקשה לביטול פסק דין חלוט, המכונה בפסיקה גם "משפט חוזר אזרחי"

(חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 433 (מה' 3, 2012) (להלן הערעור האזרחי )), יש להגיש

לאותה ערכאה שבה ניתן פסק הדין אותו מבקשים לבטל ( הערעור האזרחי , בעמ' 438). נקבע כי:

"הכלל הוא כי 'הבקשה למשפט חוזר [אזרחי – א' מ'] מוגשת לאותו בית משפט שנתן את פסק הדין' (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 214 (תשנ"ט)). כך נאמר, בהסתמך על פסיקה קודמת ותוך הסברת הטעמים לכך, גם בפרשת אע'בריה [8], בעמ' 647: 'את הבקשה לביטול כאמור יש להגיש לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין שהושג במירמה'. ... עוד יש לציין כי הדרך הדיונית הנכונה להגיש את הבקשה ל"משפט חוזר" אזרחי היא בפתיחתו של הליך חדש, ולא בהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים זה מכבר" (ע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטש בע"מ , נז(3) 366, 372 (2003) (השופט – כתארו אז – מצא).

הסמכות לדון בהליך זה ולבטל את פסק הדין היא חלק מסמכותו הטבועה של בית המשפט שנתן אותו: "נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק-דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין" (ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית , פ"ד נח(3) 1, 16 (2004) (הנשיא ברק); וראו הערעור האזרחי , בעמ' 433). בענייננו נותבה הבקשה לרשמת הבכירה שנתנה את פסק הדין שלביטולו עתר המבקש, והיה זה מסמכותה הטבועה לדון בה. יוזכר, כי מוסד הרשם הבכיר הוא חדש יחסית, משנת תשע"א (הוסף בתיקון לחוק בתי המשפט), והוא קרוב מאוד למעמד השופט (ראו סעיף 84א לחוק בתי המשפט). סעיף 85א לחוק מסמיך רשם בכיר "לדון ולהחליט" בתובענה אזרחית עד 75,000 ₪, וברי כי כל פרשנות סבירה - תכליתית ומעשית - של הסמכות, כוללת גם סמכות לביטול פסק הדין. באשר לצו העשה, כאמור בפסק דינה של הרשמת הבכירה, משהסכימה המשיבה לשנות את הפרסום אין עוד צורך בו, ועל כן אין מתעוררת שאלת הסמכות לגביו.

ח.

מקום שנתונה איפוא לרשמת הבכירה הסמכות לדון בבקשה לביטול פסק הדין, עומדת לה גם הסמכות לדחותה על הסף. התכלית שבבסיס תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, על פיה נתונה הסמכות ל"בית המשפט או רשם שהוא שופט" לדחות תובענה על הסף, היא ייעול ההליך השיפוטי ומניעת הגשתן של תביעות סרק. תכלית זו מתממשת על ידי מתן שיקול דעת רחב לבית המשפט לברר מראש את הסוגיות שהכרעה בהן עשויה לסיים את הטיפול בתביעה מבלי שיהיה צורך לדון בכל הפלוגתאות הנתונות במחלוקת לגופן (ע"א

455/06 חלקה 21 בגוש 6539 בע"מ נ' עיריית הרצליה

פסקה 2 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה

(2009 ) (להלן עניין עיריית הרצליה ); וראו גם אורי גורן

סוגיות בסדר דין אזרחי 355 (מה' 12, 2015)). במובן זה ניתן לראות את הדחיה על הסף כבחינה מוקדמת וממוקדת לגופן של טענות בעלות אופי מקדמי, שהיו עשויות לעלות גם במהלך הדיון ולהביא לדחיית התובענה. כך למשל, כשעולות טענות של מעשה בית דין, חוסר סמכות או התיישנות, כמובן יכול היה בית המשפט לדון בתביעה כולה ולהגיע בסופה למסקנה כי יש לדחות את התובענה על יסודן; אך כדי לייעל ולקצר את ההליך, ולעשות מעין "קפנדריה" (ע"א 316/56 קרמש נ' דבי , פ"ד יא 1336, 1341 (1957)), מתמקד בית המשפט בטענה העשויה לייתר את ההליך כולו, ובוחן אותה לגופה בנפרד. זוהי הסיבה בגינה דחיה על הסף מקימה מעשה בית דין:

"תובענה שנדחתה על הסף מקימה מעשה בית דין, משנתקיים בה דיון שיפוטי בגוף הענין, אפילו דיון זה התמקד בגיזרה צרה ביותר מהמתחם הכולל של השאלות שבמחלוקת בין בעלי הדין, כאשר ממנו עולה כי התביעה, אפילו תידון לגופה במכלול סוגיותיה, לא תועיל להעניק סעד לתובע" ( עניין עיריית הרצליה , בפסקה 1 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה) .

בהתאם לכך ניתן לומר שמתכליתה של תקנה 101 עולה, כי אף שאין בתקנה התייחסות ספציפית לרשמת בכירה, וכאמור עסקינן במוסד שיפוטי חדש יחסית, רשמת בכירה המוסמכת לדחות תובענה לגופה מוסמכת אף לדחותה על הסף, ואין טעם הגיוני שלא לפרש כך. הדיבור "בית המשפט" בתקנה 101 ("בית המשפט או רשם שהוא שופט") כוללת גם את הרשם הבכיר המשמש משפטית ומהותית כ"בית המשפט" (וראו רע"א (מרכז) 45881-03-12 דינה מליחי נ' ציון שרעבי (2012); רע"א (ב"ש) 55704-02-13 מגידיש נ' דדון (2013)). ברי כי תכלית התקנה היא לאפשר למוסמך לדון בתובענה לגופה – ובענייננו הרשמת הבכירה – לממש את "קיצור הדרך" הדיוני ככל שמצא לו מקום (ע"א 7218/10 שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות (2012) (להלן עניין שיליאן )).

ט.

באשר לשאלת ההעברה לסדר דין מהיר. כאמור, קבע בית המשפט המחוזי כי ההחלטה לגבי סדר הדין היא "החלטה אחרת" שאינה נבלעת בפסק הדין, ולכן לא ניתן לערער עליה במסגרת הערעור בזכות. לא מצאתי כי נפל פגם בקביעה זו. נפסק לא אחת, כי ההבחנה בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת" אינה נקבעת לפי הכותרת שניתנה להחלטה אלא על פי תוכנה המהותי. ככל שלבית המשפט נותרו שאלות נוספות שיש לדון ולהכריע בהן במסגרת ההליך, תסווג ההחלטה כ"החלטה אחרת", ואם הוכרעו השאלות שבמחלוקת והתיק נסגר תסווג ההחלטה כ"פסק דין " (ראו למשל רע"א 5284/14 גולר סגנון בע"מ נ' רחמים ברוך

פסקה 13 (2014); הערעור האזרחי , בעמ' 100, 103). בהתאם לסיווג זה נפסק, כי החלטה להיעתר לבקשה לדחיה על הסף היא "פסק דין", שכן היא "סוגרת" את ההליכים, ואילו החלטה לדחות בקשה כזו היא "החלטה אחרת" שכן ההליך ממשיך להידון ( הערעור האזרחי , בעמ' 119 ראו גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד (מה' 2, תשס"ח-2008), 208). בענייננו, במסגרת החלטת הרשמת מיום 2.1.16 התקבלה הבקשה לדחיה על הסף לגבי חלק מן הסעדים להם עתר המבקש, ועל כן יש לראות בה "פסק דין חלקי" (על ההבחנה שבין "פסק דין חלקי" לבין "החלטה אחרת" ראו למשל ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ פסקה 7 לפסק דינה של השופטת, כתארה אז, ביניש (2000); ע"א 2442/99 ת. א. ת. תעשיות בע"מ נ' ערן שדך (2000); הערעור האזרחי , בעמ' 107)). את ההחלטה על סדרי הדין של המשך ההליך, שעניינו התובענה לביטול, יש לראות כ"החלטה אחרת", כאמור, שהרי עוסקת היא בהליך שעדיין לא בא אל סיומו.

י.

הכלל הוא שכאשר החלטה (במובנה הרחב הכולל גם "פסק דין" וגם "החלטה אחרת"; וראו תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי) טומנת בחובה הן הכרעה הניתנת לסיווג כ"פסק דין" והן כזו הניתנת לסיווג כ"החלטה אחרת", אפשר לכלול במסגרת הערעור בזכות על "פסק הדין" ערעור גם על "ההחלטה האחרת" (רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי (2011)), לעומת זאת, כאשר ניתנות ההחלטות בנפרד, יש לבחון האם יבואו הדברים בגדרי תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת לערער על "החלטה אחרת" במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי. כאמור, בענייננו בפסקה 27 להכרעת הרשמת נאמר כי: "הנתבעת תגיש כתב הגנה בסדר דין מהיר תוך 30 יום מהיום. החלטה בדבר סדרי הדין תישלח לצדדים בנפרד" ובאותו יום נשלחה לצדדים החלטה נפרדת, בה נקבע כי "הדיון בתובענה יערך על פי פרק ט"ז 1 (תובענות בסדר דין מהיר), לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ועל פי האמור להלן". כאמור, טוען המבקש, כי יש לראות את ההחלטה בדבר סדרי הדין כהחלטה שניתנה במסגרת פסק הדין החלקי ולכן ניתנת לערעור בזכות, זאת עקב האמור בפסקה 27 האמורה. אכן שובת לב הטענה, כי כיון שבפסק הדין החלקי הוזכרו בפסקה 27 סדרי הדין להמשך, ניתן לדון בכך בגדרי הערעור בבית המשפט המחוזי לפי תקנה 411. ואולם, בבחינה מהותית נראה כי משניתנה בו ביום, בנוסף לפסק הדין, החלטה עצמאית העוסקת כולה אך בסדרי הדין של התובענה לביטול, יש לייחס לה את המשקל הדומיננטי, ולכן דומה כי אין דופי בדרך שבחר בית המשפט המחוזי, במהות, כראיית פסקה 27 לפסק הדין החלקי רק כפתיח מפנה להחלטה הנפרדת שניתנה באותו יום, אשר במסגרתה נקבעו באופן מלא סדרי הדין להליך העתיד להימשך.

יא.

נוכח כל האמור אין בידי להיעתר לבקשה.