רע"א 3779/00 בירס עמרם נ. ולסון נאום

1.המשיב 4 (להלן: הבנק) פתח בהליכי הוצאה-לפועל למימוש משכון שנרשם לטובתו על זכויות המשיבים 2-1 (להלן: ולסון) בדירה ברחוב בלקינד 37 בראשון-לציון (להלן: הדירה), שאותן רכשו ולסון מבעל זכות החכירה-לדורות בדירה, המשיב 5 (להלן: שמואל), שהוא בנם של המבקשים המתגוררים בדירה. משנודע על כך למבקשים, הם הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה למתן פסק-דין המצהיר על זכותם להירשם כבעלי זכות החכירה-לדורות בדירה ועל בטלותו של המשכון שנרשם על זכויותיהם של ולסון. במסגרת תובענה זו הגישו המבקשים בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המשך הליכי ההוצאה-לפועל.

לטענת המבקשים, נרקמה קנוניה בין ולסון לבין שמואל, שהתחבר עם בתם של ולסון ואף עבר להתגורר עימם, ובגידרה נחתם חוזה למראית-עין למכירת זכויותיו של שמואל בדירה לולסון. בהסתמך על חוזה זה ועל הערת אזהרה שנרשמה לטובת ולסון על זכויותיו של שמואל בדירה, הילווה הבנק לולסון סכום של כ980,000- ש"ח, שבו השתמשו למימון פעילותה של חברה שבבעלותם, המשיבה 3. הלוואה זו הובטחה על-ידי מישכון זכויותיהם של ולסון בדירה לטובת הבנק, וולסון צריכים היו לפרוע אותה בהחזרים חודשיים של כ7000- ש"ח. משלא עשו כן, פתח הבנק בהליכים למימוש המשכון ולפינוי הדירה.

המבקשים טענו עוד, כי הבנק הזדרז להעניק את ההלוואה האמורה לולסון מבלי שבדק את יכולתם להחזירה, ותוך שפקיד מסויים בבנק מודע לנסיבות נטילת ההלוואה. כן נטען, כי הבנק התרשל בכך שאישר את בקשתם של ולסון להלוואה בהסתמך על תלושי-משכורת מזויפים שהגישו לו ולסון.

2.הבקשה למתן צו מניעה זמני נתמכה בתצהיר שהגיש המבקש 1 (להלן: עמרם), ולפיו הזכויות בדירה שייכות למעשה למבקשים, על-אף שהיו רשומות על-שם בנם שמואל. ברם, במהלך חקירת עמרם על תצהירו, התברר כי עמרם הגיש בעבר תצהיר לבית-משפט במסגרת הליכים שנוהלו כנגד המבקשים על-ידי נושיהם, ובו הצהיר כי הזכויות בדירה הן של שמואל.

3.בית-המשפט המחוזי (השופט יהודה זפט) דחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני, וזאת לאחר שקבע כי הימנעות המבקשים מלהזכיר בבקשתם את תצהירו הקודם של עמרם עלתה כדי חוסר נקיון כפיים, ועל-כן המבקשים אינם זכאים לסעד זמני. כן נקבע, כי המבקשים לא הראו סיכוי לזכייה בתובענתם. זאת, מכיוון שהסכסוך האמיתי הוא בין המבקשים לבין הבנק, ומשום שתום-ליבו של הבנק בהסתמכו על ההסכם בין שמואל לבין ולסון מחייב את המסקנה שהסכם זה תקף כלפי הבנק, אפילו מדובר בחוזה למראית-עין. בעניין זה קבע בית-המשפט המחוזי כי לא הובאו ראיות לכך שהבנק היה מודע לנסיבות נטילת ההלוואה. לבסוף נקבע כי אפילו התרשל הבנק בעת שהעניק לולסון את ההלוואה, הרי שאין בכך כדי לפגוע בתוקפו של המשכון.

4.מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה חזרו המבקשים על טענותיהם בפני בית-המשפט המחוזי. המבקשים אף הגישו בקשה לצירוף תצהיר נוסף מטעמם, הנוגע לידיעה ששמעו בכלי התקשורת ולפיה בסניף הבנק שבו ניתנה ההלוואה לולסון נתגלו אי-סדרים חמורים בעניינים דומים.

מנגד, המשיבים 4-1 תמכו את יתדותיהם בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, אך שמואל הסכים כי בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים תתקבל.

5.אכן, די בחוסר נקיון הכפיים שהפגינו המבקשים בהימנעותם מלהזכיר את תצהירו הקודם של עמרם, המפרט, כאמור, עובדות הסותרות את העובדות שפורטו בתצהיר שהגיש במסגרת ההליך הנוכחי, כדי לדחות את בקשתם למתן סעד זמני.

אלא שבית-המשפט המחוזי אף קבע כי המבקשים לא הציגו ראיות התומכות בטענותיהם בעניין חוסר תום-לב מצד הבנק. הבנק הסתמך על העובדה שהזכויות בדירה היו רשומות במירשם המקרקעין על-שם שמואל, ואישר את ההלוואה על-סמך חוזה שהוצג בפניו בין שמואל לבין ולסון. משכך, טענות המבקשים אינן יכולות לפגוע בתוקפו של המשכון.

אף התצהיר הנוסף שהגישו המבקשים אינו יכול לשנות מסקנה זו, וממילא תצהיר זה עשוי לשמש אך עילה לעיון מחדש בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

בנסיבות אלו, וכאשר פתוחה בפני המבקשים הדרך לתבוע מן הבנק את ניזקיהם בגין ההתרשלות הנטענת מצידו, אין להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

הבקשות נידחות. המבקשים ישאו בהוצאות הבנק בסך 5,000 ש"ח.