רע"א 378/10 גדעון חרלפ נ. עיריית י-ם / ועדת הכספים ע'י יו'ר דוד הדרי / מ

1.

עיריית ירושלים הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב ארנונה על-ידי המבקש. בכתב התביעה נטען כי למבקש חוב ארנונה, המתייחס לתקופה שבין יום 1.1.2003 ליום 31.1.2006. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן ובקשתו נדחתה. בתגובתו ובתצהיר שהגיש המבקש הוא הודה כי החזיק בנכס שלגביו נדרש התשלום החל מיום 1.1.2003 ועד ליום 28.1.2004. נוכח כך, ניתן בעניינו פסק דין חלקי, המחייב אותו בתשלום הארנונה המתייחס לתקופה זו. באשר ליתר התקופה שלגביה נדרש התשלום, פתח המבקש בהליך השגה על שומת הארנונה שהומצאה לו. טענותיו נדונו בערר, בו טען בעניין השטח וסיווגו. הערר נדחה על ידי וועדת הערר

לענייני ארנונה, ועל החלטת הוועדה הוגש ערעור לבית משפט לעניינים מנהליים. הערעור נדחה אף הוא, בהסכמת הצדדים , תוך שבית המשפט המחוזי ממליץ למשיבה להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש בנוגע לחישוב סכום החוב. לאחר דחיית הערעור ובהתאם לתוצאתו ניתן בידי בית משפט השלום (כב' הרשם א' פוני ) פסק דין משלים בו חויב המבקש לשלם לעירייה את סכום החוב שנתבע במלואו, בניכוי סכומים שכבר שולמו ובצירוף תשלומי פיגורים. בקשה לביטול פסק דין שהגיש המבקש נדחתה ביום 9.3.2009 ועל ההחלטה בעניין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

2.

ערעורו של המבקש נדחה. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' מזרחי ) כי בתגובה שהגיש המבקש לרשם בית משפט השלום הוא ציין כי "כל הסוגיות המשפטיות והעובדתיות עליהן חלוקים הצדדים נדונים בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים במסגרת ערעור על החלטת ועדת הערר" (עמ' 6 לפסק הדין). בית המשפט קבע, כי נוכח האמור בהודעה זו ונוכח דחיית הערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי, לא היתה כל מניעה להשלמת פסק הדין שניתן על ידי הרשם. בית המשפט הוסיף וקבע, כי טענתו של המערער לפיה היו לו טענות טובות לגופה של התביעה – שאותן העלה בבקשה הרשות להתגונן – איננה רלוונטית לאור הודעתו לרשם כי כל הטענות נידונות בבית המשפט המחוזי. "ואולם" – קבע בית המשפט – "גם אם יש אמת בטענה זו, היה על המערער לדאוג לכך שהערעור בבית המשפט המחוזי יידחה בכפוף להסתייגותו לעניין הטענות שחפץ היה שידונו על ידי בית משפט אחר" (עמ' 6 לפסק הדין).

3.

מכאן הבקשה לפני, בגדרה טוען המבקש, שאיננו מיוצג, בין היתר כי הערכאות שדנו בעניינו לא התייחסו לפגמים שנפלו בהליך שהתנהל בפני וועדת הערר לרבות השיהוי הניכר בדיון בעניינו והעדר הנמקה ממשית. עוד הוא טוען כי למעשה, עד היום, לא ניתנה לו הזדמנות לשטוח את טענותיו ולממש את זכות הטיעון שלו. לגופו של עניין, מעלה המבקש שורה של השגות העוסקות בחיוב הארנונה שהוטל עליו תוך שהוא טוען כי בחלק מן התקופה שלגביה חויב בתשלום הוא כלל לא התגורר בנכס. דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור תינתן רק במקרים המעלים שאלה משפטית כללית החורגת מעניינו של המבקש הספציפי. הבקשה שלפני נסבה כל כולה על חיובו של המבקש בתשלום ארנונה, גובהו של החיוב ועל ההליך שהתנהל ביחס לחיוב זה, והיא איננה מעלה כל שאלה כללית מעין זו (וראו בהקשר זה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לגופו של עניין אוסיף, כי המקום להעלאתן של השגות נוספות אודות ההליך שהתנהל בפני וועדת הערר היה בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אולם כאמור, המבקש חזר בו מן הערעור שהגיש על החלטתה של וועדת הערר בעניינו. זאת, מבלי שהעלה כל הסתייגות באשר לטענות אותן ביקש לשמור לצורך ההכרעה בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום ונידונה בידי הרשם. יתר טענותיו של המבקש – העוסקות בעילות לחיובו בתשלום ארנונה – נסבו על עניינים שבעובדה והליך של בקשת ערעור איננו המסגרת הראויה לליבונן.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אינני עושה צו להוצאות.