רע"א 3781/16 רע"א 3781/16

1.

המשיבים 6-2 (להלן: המשיבים ) רכשו בשנת 2007 במשותף זכויות בחלקת מקרקעין בפרדס חנה. לפי הסכם המכר נדרשו המשיבים לשאת בתשלום היטל ההשבחה. המבקשת ערכה שומה שעל יסודה חויבו המשיבים בהיטל השבחה בסכום של 896,658 ש"ח (להלן: שומת הוועדה ). המשיבים לא הסכימו עם שומת הוועדה ולשם כך שכרו את שירותיו של המשיב 1, שהוא שמאי מקרקעין (להלן: השמאי ). השמאי הכין עבור המשיבים חוות דעת לשם הערכת ההשבחה ושיעורו של היטל ההשבחה, שאותה הכתיר בכותרת "'שומה אחרת' לעניין היטל ההשבחה" והגישה למבקשת. לפי שומה זו הסתכם היטל ההשבחה בסך של 183,929 ש"ח. השמאי לא נקט בשם המשיבים הליך אחר בהתאם לדרכים הקבועות בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה ) לשם

תקיפת שומת הוועדה. בינתיים הפכה שומת הוועדה סופית וחלוטה, לאחר שחלף המועד לתקיפתה בהשגה בעלת אופי ערעורי.

2.

על רקע זה הגישו המשיבים תביעה כספית לבית משפט השלום בחדרה נגד השמאי שבמסגרתה ייחסו לו רשלנות מקצועית. השמאי הגיש מצדו הודעת צד ג' נגד המבקשת, שבה טען כי זו יצרה את הנזק בכך שלא הודיעה לו כי שומתו הוגשה שלא בדרך המתחייבת בדין ובכך הפרה את חובתה כרשות ציבורית. ביום 22.10.2015 קיבל בית משפט השלום (כב' השופטת ק' אינספלד ) את תביעת המשיבים ודחה במלואה את ההודעה לצד ג' שהגיש השמאי. ביום 11.4.2016 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר י' גריל , והשופטים ב' טאובר ו ס' ג'יוסי ) את ערעור השמאי בכל האמור לחבותו האישית, אך נעתר לטענותיו הנוגעות להודעת צד ג'. נקבע כי הגם שהמבקשת הייתה מודעת לכך שהמשיבים לא השלימו עם השומה שנערכה להם; לכך שהשומה שהגיש השמאי אינה עומדת בהוראות חוק התכנון והבניה לעניין תקיפת שומת הוועדה; ולמועד שבו תהפוך שומת הוועדה לסופית ולחלוטה – המבקשת לא הגיבה מידית ואף לא הגישה הודעה מסודרת לשמאי המעמידה אותו על טעותו בטווח הזמנים שעמד לרשותו כדי לרפא את הפגם. בית המשפט הדגיש כי אין בדעתו לקבוע כי חלה על ועדה מקומית חובה כללית לבחון השגות של נישום ולהצביע בפניו על טעות כזו או אחרת כל אימת שזו נפלה בהשגתו, ואולם בנסיבות העניין – שעה שמדובר ב"כשל פרוצדוראלי מובהק, אשר עלה כבר מכותרת השומה שהגיש המערער, אשר השלכותיו ברורות" – היה על המשיבה למסור הודעה מתאימה לשמאי לעניין הדרך שעליו להגיש את השומה. נפסק כי התנהלות המבקשת אינה מקהה את רשלנותו של השמאי, אך יש ליתן לה ביטוי – ולפיכך הוטלה עליה חובת שיפוי בשיעור של 30% מן הפיצוי שנפסק לחובת השמאי.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת, פסק הדין מעורר שאלה בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים, והיא אם ראוי להטיל על רשות ציבורית, כגון המבקשת, חבות בגין רשלנות עקב כך שלא הודיעה לאיש מקצוע שדרך הפעולה אותה נקט אינה הדרך הנכונה על פי חוק. לגופו של עניין מציינת המבקשת כי דרכי ההשגה לתקיפת שומת הוועדה הוצגו בכתב באופן מפורש בהודעת התשלום שנשלחה למשיבים ואף בחוזר שהופץ לציבור השמאים. לעמדתה, בשל כך שהיא מטפלת במספר רב של נישומים, אין זה סביר לצפות ממנה ליתן הודעה לכל נישום אשר טעה באופן הגשת ההשגה.

4.

ביום 26.5.2016 הוריתי על קבלת תשובת המשיבים. לטענת השמאי – הוא המשיב 1 – דין הבקשה להידחות. זאת שכן היא אינה עומדת באמות המידה למתן רשות לערער, והיא נסובה אך על נסיבות המקרה הפרטני. לגופה של הבקשה נטען כי הגם שהמבקשת הייתה מודעת לכך שהמשיבים – באמצעות השמאי – חולקים על שומת הוועדה; ולכך שהשמאי נקט הליך פרוצדוראלי שגוי לעניין ההשגה על שומה זו – היא לא פעלה כדי להעמיד את המשיבים על טעותם. בכך – נטען – נהגה המבקשת בחוסר תום לב, ולמצער ברשלנות מובהקת.

המשיבים 6-2 הודיעו כי אין להם עמדה במחלוקת נושא הבקשה דנן.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה באתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה החולשת על בקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי" היא זו שנקבעה בעניין חניון חיפה , לאמור: על המבקש להוכיח כי מתעוררת שאלה משפטית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים לדיון (ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). המקרה דנן אינו בא בגדרה של אמת המידה האמורה. אכן, השאלה אם יש להטיל אחריות על רשות ציבורית להעמיד פרט שנפל פגם פרוצדוראלי בפנייתו על טעותו ובאילו נסיבות ראויה לדיון. ברם במקרה זה הדגיש בית המשפט המחוזי במפורש כי אין משמעות פסק הדין הטלת נטל בדיקה כללי על ועדה מקומית, והוא תוחם עצמו להטלת אחריות (חלקית בנסיבות העניין) במקרה של "כשל פרוצדוראלי מובהק" של הפונה, אשר התברר כבר מן הכותרת ושלו נודעות "השלכות ברורות". קביעות אלו נוגעות לעניינם הפרטני של הצדדים והן נטועות בנסיבות המקרה, שבגדרן נקבע – בין היתר – כי המבקשת הייתה מודעת ב"זמן אמת" לפגם הפרוצדוראלי בהתנהלות השמאי. משכך, לא מצאתי הצדקה לבירור נוסף – שלישי במספר – בערכאה זו. בצד האמור, אני מבקש להדגיש כי אי מתן רשות לערער במקרה דנן יסודו באמת המידה למתן רשות לערער בגלגול שלישי בנסיבות המיוחדות של המקרה, ואין בהחלטה משום נקיטת עמדה מצד בית משפט זה לגופה של המחלוקת בין הצדדים.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.