רע"א 3795/97 פלוני נ. מדינת ישראל

"א"

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 3795/97

עותק מותר לפרסום

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט י' זמיר

כבוד השופט ע' ר' זועבי

המערער : פלוני

נגד

המשיבה : מדינת ישראל

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בירושלים בת.פ. 82/96 מיום 6.5.97 שניתן

על ידי כבוד השופטים: צמח, נאור וארד

תאריך הישיבה:

י"ח בחשון התש"ס ( 28.10.99 )

בשם

המערער: עו"ד שטרק פאול

בשם המשיבה: עו"ד אתי כהנא

פסק-דין

הנשיא א' ברק :

1.כנגד המערער הוגש כתב אישום אשר כלל תשעה אישומים בגין עבירות אשר בוצעו על ידו (...) בירושלים בין התאריכים 10.7.95 ל- 2.5.96. העבירות הן ברובן עבירות מין - מעשים מגונים או נסיון למעשה מגונה בכוח, מעשה סדום ונסיון לאינוס. כן הואשם המערער באחד האירועים, בנוסף למעשה מגונה, בשוד (אישום מספר 4), ובאירוע אחר - בשוד בלבד שאינו כרוך באישום מיני (אישום מספר 8). מכתב האישום עלה, כי המערער פעל בדפוס פעולה קבוע (...). המערער היה אורב לנשים בודדות (...) ותוקף אותן מינית.

2.משפטו של המערער נפתח בבית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא י' צמח והשופטות מ' נאור ומ' ארד). בבית המשפט העלה המערער טענות שונות כנגד האישומים השונים. טענתו המרכזית של המערער היתה, כי הוא אינו נושא באחריות פלילית למעשיו מכוח סעיף 34ח לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: "חוק העונשין"), אשר כותרתו "אי שפיות הדעת". המערער תמך את טענתו בחוות דעת רפואית מטעמו, אשר ניתנה על ידי פרופסור לוי. בעקבות חוות דעתו של פרופסור לוי הגישה המשיבה חוות דעת חולקת מטעמה. בית המשפט לא הכריע בין חוות הדעת השונות, אלא קבע, כי המערער אינו פטור מאחריות פלילית גם לפי חוות הדעת הרפואית, שהוגשה מטעמו של המערער. המערער טען, כי הגם שעל פי חוות הדעת הרפואית אין הוא פטור מאחריות על פי הדין שקדם לחוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) (תיקון מס' 39), התשנ"ד1994- (להלן: תיקון מספר 39) הרי ששינוי נוסח סעיף 34ח לחוק העונשין שינה גם את התנאים המהותיים של הגנת (סייג) אי-השפיות כך שגם עניינו של המערער כלול בה. המערער טען, כי תיקון מספר 39 שינה את דרישות ההגנה בשני עניינים מהותיים. הראשון , בכך שמחלת הנפש אינה חייבת להיות מחלה ממש, אלא די בליקוי נפשי הגורם לסימפטומים הנקובים בסעיף 34ח. השני , בכך שאין צורך כי המחלה או הליקוי יגרמו לחוסר הבנה מוחלט (אבסולוטי) או חוסר שליטה מוחלט (אבסולוטי) של הנאשם במעשיו, אלא די שהמחלה או הליקוי יגרמו לדרגה מסוימת של חוסר יכולת-דרגה, אשר המערער לטענתו, הגיע אליה.

3.בית המשפט דחה טענות אלו. הוא קבע, כי סעיף 34ח לחוק העונשין, לאחר תיקונו בהתאם לתיקון מספר 39, לא שינה מן הדין שהיה קיים קודם לו. על כן ברור, גם לפי חוות דעתו של המומחה מטעם המערער, כי אין הוא חוסה בצל סעיף 34ח לחוק. בית המשפט הוסיף, כי גם אם היה מקבל את טענותיו של המערער, לפיהן אין עוד הכרח בקיומה של מחלת נפש ודי בחוסר הבנה או חוסר שליטה ממשיים ולא מוחלטים, הרי שאין המערער עומד בתנאים אלו עצמם. כך, שכן בנסיבות המקרה ברור, כי במעשיו לא היה המערער אפילו קרוב לדרגת חוסר ההבנה והשליטה, לה הוא טען.

4.משנדחתה טענת ההגנה המרכזית של המערער ונדחו גם יתר טענותיו, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, למעט בעבירת השוד באישום מספר 4, ממנה זוכה ותחתה הורשע בעבירה של גניבה. כן הורשע המערער באישום מספר 5 בניסיון לביצוע מעשה סדום ולא במעשה עצמו. בחלק מן האישומים הודה המערער במפורש. בחלק אחר, העדיף בית המשפט את גירסותיהן של המתלוננות על פני גירסתו של המערער. בגזר הדין, הטיל בית המשפט המחוזי על המערער עונש של עשר שנות מאסר מתוכן שמונה שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. כן הופעל עונש מאסר על תנאי של תשעה חודשים, שנקבע לריצוי במצטבר למאסר שהוטל על המערער בפועל. המערער פנה לבית משפט זה בערעור הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש.

5.בכתב הערעור זנח המערער את רוב טענותיו שהועלו בבית המשפט המחוזי. הוא מתרכז בטענה אחת בלבד, והיא פטור מאחריות פלילית בגין אי שפיות. המערער טוען, כי שינויי הנוסח, שהוכנסו בעקבות תיקון 39 בהגנת (סייג) "אי שפיות", שינו את הדין לענין פטור מאחריות פלילית בגין אי שפיות. לטענת המערער, שינוי הלשון "ממחלה שפגעה בשפיותו" (סעיף 19 לנוסח הקודם) ללשון "מחלה שפגעה ברוחו" (סעיף 34ח לחוק החדש לאחר התיקון) מראה, כי המחוקק התכוון לסטות מההלכה הקודמת, ואין צורך במחלת נפש ממש. על כן, טעה בית המשפט, לטענתו, בכך שלא קבע כי לאור חוות דעתו של פרופסור לוי הוא חולה במחלה כמשמעותה בסעיף 34ח לחוק העונשין. כן, טוען המערער, כי שינוי הלשון מ"לא היה מסוגל" (סעיף 19 לנוסח הקודם) ל"היה חסר יכולת של ממש" (סעיף 34ח) בחוק החדש לאחר התיקון, שינה את ההלכה, כך שהסעיף אינו דורש חוסר מסוגלות מוחלטת (אבסלוטית), אלא די בחוסר מסוגלות מהותית. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט בכך שלא נדרש כלל לרמת הספק שעל המערער לעורר כדי לחסות תחת הסייג של "אי שפיות" לפי סעיף 34כב לחוק העונשין. לדעתו, הוא עורר ספק סביר ביחס להיותו בלתי שפוי.

6.טרם נדון בסייג לאחריות פלילית בגין אי שפיות ובתנאיו, נסקור בקצרה את מצבו הנפשי של המערער כפי שזה עולה מחוות הדעת הרפואיות ומפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

7.המערער הגיש לבית המשפט המחוזי חוות דעת רפואית מטעמו, אשר נכתבה על ידי פרופסור לוי. חוות הדעת של פרופסור לוי נכתבה לאחר שני מפגשים עם המערער, ולאחר שהפנה את המערער למבדקים פסיכודיאגנוסטיים שבוצעו על ידי הפסיכולוג דאי נצר. מחוות הדעת של פרופסור לוי עולה, כי המערער היה חשוף בצעירותו להתעללות מינית, שכללה איומים ולחץ רב ונמשכה כחצי שנה. עובדה זו עלתה לראשונה בחוות הדעת הפסיכיאטרית. המערער לא איזכר עובדה זו בחקירותיו במשטרה. כמו כן, בפני בית המשפט עמדו גרסאות סותרות באשר להתעללות המינית ולהיקפה. למרות זאת, קבע בית המשפט, כי לא ניתן לשלול את גרסת המערער בענין ההתעללות המינית. עוד עולה מחוות הדעת, כי המערער היה שומע "קול פנימי" שקרא לו לעשות מעשים מגונים ובעיקר "לחשוף עצמו" לפני נשים (...). אין מדובר ב"קול" ממש אלא במאבק פנימי שהתחולל בנפשו של המערער. לדעת פרופסור לוי, ההתעללות המינית שחווה המערער יצרה אצלו תסמונת נפשית המורכבת ממספר מרכיבים. אחד מהם, הוא תמונה קלינית דיסוציאטיבית. הפרעה דיסוציאטיבית הינה אבדן חלקי ואף מוחלט של השילוב התקין בין זכרונות העבר, המודעות לזהות ולתחושות - המידיות, והשליטה על תנועות הגוף. כלומר, נפגמת היכולת להפעיל שליטה מודעת ובררנית (על הזכרונות והתחושות אשר נבחרים לתשומת לב מידית, ועל התנועות שיש לבצע), בדרגה העלולה להשתנות מיום ליום ואף משעה לשעה. ההנחה היא, כך צויין, כי להפרעות הדיסוציאטיביות יש מקור נפשי, הקשור בזמן לאירועים טראומטיים. בעניינו, לדעת פרופסור לוי, ההפרעה קשורה להתעללות המינית לה היה חשוף המערער בצעירותו. פרופסור לוי קבע, כי בעת שהמערער היה שרוי במצבים דיסוציאיטיביים הוא נדחף על ידי ה"קול פנימי" וביצע את מעשיו - בהם שיחזר למעשה, את הטראומה שחווה בצעירותו - מתוך כפיה של התנהגות בלתי טבעית לגביו. לדעתו, מבחינה פסיכיאטרית, המערער היה חסר יכולת של ממש להבין ולהעריך את הפסול שבמעשיו, והיה משולל יכולת - סבירה ("של ממש") להתנגד למעשיו. בחקירתו בבית המשפט הסביר פרופסור לוי, כי המערער לא היה חסר יכולת מוחלטת. פרופסור לוי אף הסכים, כי לפי הדין שקדם לתיקון 39 לחוק העונשין לא היה המערער פטור מאחריות פלילית בגין אי שפיות, שכן ההפרעה הנפשית ממנה סבל לא נכללת בגדר מחלות הנפש שהוכרו ככלולות בסייג.

8.בעקבות חוות הדעת הרפואית שהגיש המערער, הגישה המדינה חוות דעת רפואית מטעמה. חוות הדעת הרפואית נתנה על ידי ד"ר רמונה דורסט לאחר שהמערער אושפז למשך שמונה עשר יום לצורך בדיקה והסתכלות בתנאי אישפוז. ד"ר דורסט קבעה באופן חד משמעי, כי היא שוללת קיומה של מחלת נפש כלשהי. כן היא קבעה, כי תוצאות המבחנים מראות כי כושר שיפוטו של המערער תקין, כי הוא מודע היטב לחומרת מעשיו והשלכותיהם על קורבנותיו וכי הוא בוחן את המציאות באופן שמור. לדעת ד"ר דורסט הסיבה למעשיו של המערער נעוצה בבעיות אישיותיות, אשר גרמו לכך שאישיות המערער היא אנטי סוציאלית. ד"ר דורסט אף חלקה על אבחנתו של פרופסור לוי, שכן לשיטתה דרושה אמנזיה (איבוד זיכרון) לקיומה של הפרעה דיסוציאטיבית, וזו חסרה באבחנתו של המערער, אשר זוכר את מעשיו היטב לפרטי פרטים.

9.כאמור, בית המשפט לא הכריע בין שתי חוות הדעת האמורות אלא קבע, כי אפילו יקבל את חוות דעתו של פרופסור לוי, המערער אינו פטור מאחריות פלילית בגין מעשיו, שכן הוא אינו חולה ב"מחלת נפש" במובנה המשפטי, וכן כי הוא לא הגיע לכדי חוסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או לשלוט במעשיו. בערעור שבפנינו, מוסכם כי המערער אינו חולה ב"מחלת נפש" כמשמעה בהגנת אי השפיות טרם שינוי החוק, וכמו-כן, כי לא הגיע המערער לדרגת חוסר היכולת שנדרשה בדין הישן. הטענה היא, על כן, כי הדין החדש שינה את תנאי סייג "אי השפיות" ומטעם זה יש לאפשר למערער לחסות תחת כנפי סייג זה. נעבור עתה לבדוק את הוראות החוק החלות בענייננו.

10.סעיף 34ח לחוק העונשין מצוי בפרק ה'1 לחוק אשר כותרתו "סייגים לאחריות פלילית". סעיף 34ח קובע סייג לאחריות פלילית בגין אי שפיות. הסעיף קובע כי:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר יכולת של ממש -

(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או

(2) להימנע מעשיית המעשה."

סעיף 19 לחוק העונשין שהוחלף על ידי סעיף 34ח בתיקון מספר 39 קבע כי:

"אין אדם נושא באחריות פלילית למעשהו או למחדלו, אם בשעת מעשה לא היה מסוגל, מחמת מחלה שפגעה בשפיותו או מחמת ליקוי בכושרו השכלי, להבין את אשר הוא עושה או לדעת שאסור לו לנהוג כפי שנהג".

תכליתם של חלק מהסייגים לפטור מאחריות פלילית בכלל, והפטור בגין אי שפיות בפרט, היא למנוע מצב בו מענישים אדם שעשה את מעשיו מבלי שהבין את משמעותם, או מבלי שהיתה לו יכולת בחירה לגביהם. העיקרון שאין להעניש אדם משולל יכולת בחירה הוא עיקרון אוניברסלי (ראו י' בזק אחריותו הפלילית של הלקוי בנפשו

(מהדורה שלישית, 1985) עמ' 3). בדברי ההסבר להצעת החוק של משרד המשפטים, אשר פורסמה במשפטים י' עמ' 203 (להלן: "הצעת משרד המשפטים") נאמר:

"העיקרון העומד מאחורי כל הסייגים לאחריות פלילית הוא שדיני העונשין יכולים וחייבים להתערב בחיי אדם רק במידה שהם יכולים להיות גורם משפיע על דרכי התנהגותו; באותם מצבים שבהם אין כל סיכוי להשפעה כאמור, התערבותם של דיני נפשות תגרום רק ליצירת עבריינים ולא תתרום למניעת עבריינות" (שם עמ' 222).

ובדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) התשנ"ב1992- (להלן: "הצעת החוק") נאמר בקשר לסייג של אי שפיות הדעת כי:

"במקרים אלה [של מחלת נפש או ליקוי שכלי- א' ב'] כל ענישה של העושה היא אבסורדית לגביו, שכן לעולם לא תשפיע עליו, ולאמיתו של דבר תגלם הענישה תגובה בלתי הולמת כלל, למחלה או לליקוי, ולא למעשה; באותה מידה ומאותה סיבה תיראה הענישה פסולה גם בעיני הציבור" (הצ"ח תשנ"ב 2098 עמ' 135).

עמדה על כך השופטת דורנר בציינה:

"העילה לפטור מאחריות פלילית איננה איפוא היותו של מבצע המעשה חולה במחלת נפש, אלא אי יכולתו של החולה לגבש בעטיה של מחלתו מחשבה פלילית, ובאין מחשבה פלילית לא מתבצעת עבירה" (ע"פ 7761/95 ואיל אבו חמאד נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 245, 250).

אכן, התכלית המונחת ביסוד חלק מהסייגים לפטור מאחריות פלילית בכלל וזה של אי שפיות הדעת בפרט, היא הרצון להימנע מלהעניש אדם חסר הבנה של מעשיו או הפסול שבהם או של אדם חסר יכולת של ממש לשלוט במעשיו. תכלית זו נגזרת לא רק בשל מטרות הדין הפלילי (ראו: A.S. Goldstein, The Insanity Defense 9-22 (1967) וכן: ע"פ 118/53 מנדלברוט נ' היועץ המשפטי , פ"ד י, 281, 310-314), אלא גם בשל ההכרה החוקתית בכבוד האדם, הכוללת ענישה של הפרט רק אימת שהוא בעל אוטונומיה מוסרית, יכולת בסיסית להבין את המציאות ולהבחין בין טוב לרע (ראו: מ' קרמניצר, "עקרון האשמה", מחקרי משפט 109 (תשנ"ו)).

11.סעיף 34ח קובע סייג לאחריות הפלילית בהתקיים מספר תנאים מצטברים. הראשון , על הנאשם להיות חולה ב"מחלה שפגעה ברוחו" או שיוכח "ליקוי בכושרו השכלי". השני , על הנאשם להיות מחמת מחלתו או בשל הליקוי בכושרו השכלי, "חסר יכולת של ממש" להבין את מעשיו או את הפסול בהם, או להימנע מעשייתם. אין לנו צורך לבחון את היקפו של התנאי הראשון, שכן בנסיבות הענין שלפנינו לא מתקיים התנאי השני. די בכך כדי לשלול הסייג לאחריות בגין אי שפיות.

12.אכן, טענתו העיקרית של המערער היא כי תיקון מס' 39 שינה את תנאיו של סעיף 34ח כך שדי בחוסר יכולת שאיננו אבסולוטי. כך הוא, לטענתו, מצבו שלו במקרה שבפנינו. אולם, אני סבור כי אין צורך להכריע, במקרה זה, האם בסייג של "אי שפיות" עדיין נדרשת שלילה מוחלטת של היכולת או שמא סעיף 34ח בנוסחו החדש מסתפק בחוסר שליטה ברמה נמוכה יותר. ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון לעת מצוא. מעיון בחומר שבפני לא שוכנעתי, כפי שגם בית המשפט המחוזי לא שוכנע, כי (גם אם נסתפק בחוסר שליטה ברמה נמוכה יותר) נשללה מהמערער "יכולת של ממש" להבין את הפסול שבמעשיו או להימנע ממעשיו. פרק נכבד מחקירתו של פרופסור לוי בבית המשפט המחוזי הוקדש לשאלת יכולת הנאשם להבין את מעשיו או לשלוט בהם. מתשובותיו של פרופסור לוי עולה, כי המערער היה מודע לפסול שבמעשיו. הוא הבין את אשר עשה. הוא נאבק עם עצמו וניסה להימנע מעשייתם. לעיתים הוא אף הצליח להתגבר על יצרו וויתר על כוונותיו (עמ' 95 לחקירתו של פרופסור לוי). בחקירותיו (הראשית והנגדית) בבית המשפט המחוזי אמר פרופסור לוי: "הרי כאן מדובר באמת במאבק. כאן מדובר במאבק. האיש ידע שהוא לא בסדר, הוא נאבק בזה שהוא לא בסדר" (עמ' 84 לפרוטוקול); ובמקום אחר אמר "אני אמרתי שבשעת המעשים לא היה מסוגל להבין הבנה של ממש. הבנה טובה, ברורה, צלולה" (עמ' 97 לפרוטוקול); וכן "לדעתי הוא יודע שהוא הולך לעשות מעשים אסורים, אבל לא תמיד יש לו כוח להימנע... כן, הוא יודע שמדובר במעשה שהוא באופן תיאורטי אסור לעשות אותו, כן. השאלה זה איכות הידיעה" (עמ' 122 לפרוטוקול). לפי דברי המומחה, היתה למערער "חשיבה ברמה, באיכות יותר נמוכה" (עמ' 130 לפרוטוקול). תשובות אלה אינן מתארות אדם חסר יכולת של ממש לשלוט בעצמו. תשובות אלה מצביעות על אדם הסובל, אמנם, מהפרעות נפשיות. בה בעת, אין בהן - כמו בחוות הדעת - תשתית וקביעה כי המערער הינו חסר יכולת של ממש להבין את מעשיו או להימנע מהם.

13.גם ממכלול העובדות שהובאו בפני בית המשפט לא מצטיירת דמות של נאשם חסר יכולת של ממש לשלוט במעשיו. ראשית , טענת ה"קול" שהנאשם שומע לא עלתה כלל בחקירת במשטרה. שנית , לא רק שהמערער לא הזכיר את ה"קול" בחקירותיו במשטרה, אלא גם הגרסאות השונות לגבי ה"קול" מקטינות את אמינות הטענה. בחוות הדעת של פרופסור לוי נאמר כי "עוד בטרם המעשים הללו נאבק ב'קול פנימי' [הכוונה למחשבה או לתחושה, ולא לקול ממש...]". אולם בעדותו של המערער בבית המשפט כשנשאל לגבי ה"קול" הוא הסביר שמדובר בקול ממשי. שלישית , הנאשם השתמש בשיטות מתוחכמות לביצוע מעשיו באופן שיגבירו את סיכויי הצלחתו ויקטינו את סיכוייו להיתפס. כך לדוגמא, באישום החמור ביותר (האישום השביעי) בו הואשם הנאשם בנסיון לאינוס קטינה הוא התחזה לערבי (למבחן הקטנת הסיכוי להיתפס כמעיד על רמת חוסר היכולת ראו פרוש

לעיל עמ' 166-167). רביעית , בחקירתו במשטרה אמר המערער כי "הבנתי שהיא לא תיירת, כי אני בדרך כלל הייתי ניגש לבחורות שנראות כתיירות". העדפות המערער תיירות, כקורבן למעשיו, מוסברת בכך שהסיכוי שהן תגשנה תלונה הוא קטן יותר. בחקירתו בבית המשפט חזר בו המערער מדברים אלו ואמר "אין לי טביעת עין. לי אישית לא היתה כל העדפה, אבל ממה שנוצר בסוף אני לא חושב שהיתה העדפה. זה היה מצב של אי-שליטה. אני לא חושב שהיו העדפות כלשהן". בית המשפט המחוזי עמד על כך, בצדק, שלא לחינם המערער ניסה להתכחש למה שאמר במשטרה, שכן העדפה מסוג זה אינה מסתדרת עם חוסר שליטה.

סוף דבר

14.חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית (סעיף 34ה לחוק העונשין). מכל האמור, עולה, כי המערער לא עורר ספק סביר (סעיף 34כב(ב) לחוק העונשין) שהוא היה בלתי שפוי בעת ביצוע מעשיו. על כן, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה גם אם נקבל את חוות דעתו של פרופסור לוי, המערער אינו עונה על דרישות סעיף 34ח לחוק העונשין ואין הוא יכול להיחשב כמי שאינו נושא באחריות פלילית בשל אי שפיות הדעת. התוצאה היא, איפוא, כי הערעור על הכרעת הדין נדחה.

הערעור על גזר הדין

15.כאמור, המערער הורשע בתשעה אישומים בהם שש עבירות של מעשה מגונה בכוח בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, שתי עבירות של מעשה מגונה בפומבי, עבירה של ניסיון לביצוע מעשה סדום, עבירה של ניסיון לאינוס של קטינה, עבירת גניבה ועבירת שוד. בגין עבירות אלו הושתו על המערער 10 שנות מאסר, מהן 8 בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים. כן, הופעל כנגדו מאסר על תנאי של תשעה חודשים בגין עבירת תקיפה שהורשע בה בעבר.

16.המערער טוען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו המקלות, וביניהן, גילו הצעיר ואפשרות שיקומו, העובדה שהנאשם היה קורבן להתעללות מינית, החרטה הכנה שלו וחייו החיוביים של הנאשם. כן טוען המערער, כי שגה בית המשפט בכך שהפעיל כנגדו את המאסר על תנאי באופן מצטבר, שכן במועד שבו יופעל המאסר לא יהיה קשר הולם בין מטרת המאסר על תנאי והפעלתו. לבסוף, מערער המערער על כך שבית המשפט לא התחשב באפשרות של מתן טיפול רפואי ופסיכיאטרי, אשר יקטין את הסכנה הנשקפת ממנו סמוך למועד שחרורו.

17.דין טענותיו של המערער להידחות. מעשיו של המערער הם מעשים חמורים ביותר. אין מדובר במעידה חד פעמית. המערער הורשע בסדרה של עבירות אשר נמשכו על פני תקופה של למעלה משנה. בשנה זו הוא את הטיל את חיתתו ואימתו על הציבור. העונש צריך בראש ובראשונה לבטא את סלידת החברה ממעשיו של הנאשם. המערער הורשע בשש עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) בנסיבות המנויות בסעיף 345(א). העונש המקסימלי בגין עבירה זו הוא שבע שנים. כן הורשע המערער בנסיון לאינוס קטינה. העונש המקסימלי בגין עבירה זו הוא עשרים שנה. כשלעצמי, איני בטוח שהעונש שהוטל על ידי בית המשפט המחוזי אכן משקף את חומרת מעשיו של המערער. אולם בהעדר ערעור שכנגד על קולת העונש לא ניתן להחמיר בעונשו. זאת ועוד, בגזר הדין של בית המשפט המחוזי פורטו נסיבותיו המקלות של המערער תוך התחשבות בהן. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. גם ביתר טענותיו של המערער לענין גזר הדין לא מצאתי משום עילה להתערבותנו.

התוצאה היא איפוא כי הערעור על כל חלקיו, נדחה.

נוכח מתן פסק הדין בע"פ 3795/97 יעמוד בתוקפו צו איסור הפרסום שהוצא על ידי בית המשפט המחוזי בנדון, וזאת עד להחלטה אחרת בענין זה.

ה נ ש י א

השופט י' זמיר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ע' ר' זועבי :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של כבוד הנשיא א' ברק.