רע"א 3810/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ. עז' המנוח יחזקאל מאיר ז"ל

1.

המשיבים 2-1 (להלן: התובעים ) הגישו לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו להם עקב פטירתו של מר מאיר יחזקאל ז"ל, יליד 31.12.1937 (להלן: המנוח ), כתוצאה מפגיעה שנפגע בתאונת דרכים מיום 20.1.2003 (ת"א 31267/03). התביעה הוגשה נגד המבקשות (להלן: הנתבעות ), אשר, מצידן, שלחו למשיבים 4-3 הודעה לצד שלישי. בין הנתבעות לבין הצדדים השלישיים הושגה הבנה לענין חלקו של כל אחד מהם בפיצוי שייפסק לתובעים.

בית משפט השלום (כב' השופט א' בכר ) פסק ביום 31.8.2008 כי על הנתבעות לשלם לתובעים פיצויים בסכום כולל של 524,080 ש"ח.

2.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו הנתבעות ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 2332/08), ובגדרו הגישו התובעים ערעור שכנגד. בית המשפט המחוזי דחה ביום 4.4.2012 את שני הערעורים.

3.

הנתבעות פנו לבית משפט זה בבקשת רשות ערעור, במסגרתה הן מעלות שתי סוגיות, שלשיטתן הן סוגיות עקרוניות וכלליות המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לאחר שהוריתי לתובעים להשיב לבקשת רשות הערעור, ולאחר עיון בבקשה ובתשובה, מסקנתי היא שדין הבקשה להידחות, שכן אין היא מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות כללית ואין מדובר במקרה בעל חשיבות משפטית החורגת מהענין שיש לבעלי הדין בהכרעה במחלוקת.

4.

הסוגיה האחת מבין שתי הסוגיות שהנתבעות מעוררות, עוסקת, לטענתן, ביישום ההלכה לפיה יש להבחין בין הכנסה מעבודה, האובדת בגין מות המנוח שבחייו נהנה מהכנסה זו, לבין הכנסה ממקור הוני, מקור שהיה בבעלות המנוח ולאחר מותו עבר ליורשיו, ואלה העבירו אותו לאחרים (כך שנוכח העברה זו פסקה ההכנסה ממקור זה להשתלם ליורשים). אלא שבסוגיה זו אין בפנינו כל שאלה כללית, אלא אך ניסיון לערער, בפעם השניה, על הכרעה עובדתית ברורה של בית משפט השלום. הערכאה המבררת פסקה, כי הסכום החודשי שאותו קיבל המנוח מחברה שהוא היה בעל 99 אחוז ממניותיה, שולם לו כשכר עבודה. בית משפט השלום דחה את טענת הנתבעות לפיה הסכום האמור שולם למנוח (כולו או חלקו) כ"פרמיית מייסד". גם בית המשפט המחוזי עמד על כך שמדובר בממצא עובדתי שנקבע על-ידי ערכאה דיונית. נמצא כי בעניין זה אין מקום ליתן רשות ערעור ומלכתחילה אף לא היה מקום לבקשה.

5.

הסוגיה השניה שמעלות הנתבעות עניינה מעמד חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט אשר נפטר בטרם הסתיים בירור התובענה באופן שלא ניתן היה לחקרו על האמור בחוות דעתו.

לבקשת הנתבעות מינה בית משפט השלום את הקרדיולוג ד"ר יחזקאל קישון ז"ל ליתן חוות דעת בעניין מצבו הבריאותי של המנוח קודם לתאונה, והשלכות מצב זה על תוחלת חייו. מסקנת המומחה היתה, כי נוכח מחלת הלב ממנה סבל המנוח (ונוכח ענין זה בלבד, שכן המנוח סבל גם ממחלת ריאות) מדובר בקיצור תוחלת חיים כדי 7-5 שנים בהשוואה לאדם בריא בגילו "עם פגיעה משמעותית באיכות החיים בעתיד". על-פי חוות הדעת, תוחלת חיי המנוח, שהיה כבן 66 במותו, היתה בממוצע עד גיל 74.

כאמור, ד"ר קישון נפטר בטרם הסתיים בירור התובענה, והוא לא נחקר על חוות דעתו, אף שהנתבעות ביקשו לחקרו ורק לאחר זימונו התברר כי נפטר. התובעים לא פנו בבקשה לזמן את המומחה לחקירה. בבית משפט השלום טענו התובעים, כי אין לייחס כל משקל לחוות הדעת בדבר קיצור תוחלת החיים, שכן לא ניתן היה לחקור את עורך חוות הדעת על האמור בה. הנתבעות טענו, כי מכיוון שהתובעים כלל לא ביקשו לזמן את ד"ר קישון ז"ל לחקירה, יש ליתן לחוות הדעת משקל ראייתי מלא, על אף פטירת המומחה.

בית משפט השלום פסק בענין זה כי חוות הדעת "אינה יכולה לעמוד", זאת בהסתמך על האמור בספרו של יעקב קדמי על הראיות (תשס"ד-2003) 814. יודגש, כי על-אף שבית משפט השלום לא נתן משקל לחוות הדעת, הוא פסק שהמנוח היה ממשיך בעבודתו עד הגיעו לגיל 70 "ככל עצמאי שאין לגביו ראיות המצביעות אחרת". נמצא כי, לכאורה, פסיקה זו אינה סותרת בהכרח את האמור בחוות הדעת.

6.

לטענת הנתבעות בבקשתן הנוכחית, כאשר בעלי הדין אינם מעוניינים לחקור את המומחה שנפטר (ובענייננו התובעים לא ביקשו לזמנו לחקירה), לפנינו חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט שלא נסתרה. לשיטת הנתבעות, ראוי לקבוע, "כהלכה וככלל של מדיניות משפטית", שכאשר בעל-דין אינו מבקש לזמן את המומחה מטעם בית המשפט לחקירה, נותרת חוות דעת המומחה בעינה כראיה בתיק בית המשפט, אף אם המומחה נפטר.

לכך משיבים התובעים, כי טענת הנתבעות אינה אלא כסות למחדלן שלא ביקשו מינוי מומחה אחר עקב פטירתו של ד"ר קישון ז"ל. לגישת התובעים, פשיטא שכאשר נפטר מי שערך חוות דעת (או מסמך אחר, כגון תצהיר), ולא ניתן לחקרו (ללא קשר לשאלה האם התבקשה חקירה זו בפועל), הרי שאין למסמך האמור כל ערך ראייתי. התובעים מוסיפים, כי יש להם טענות כלפי חוות דעתו של המומחה, אך לא הם אלו שאמורים היו לעתור למינוי מומחה חלופי, אלא הנתבעות, שכן הן היו אלה שביקשו את מינויו מלכתחילה.

7.

אף בסוגיה זו איני סבור כי ראוי ליתן רשות ערעור, שכן מדובר ביישום עקרון משפטי ברור על עובדות המקרה הקונקרטי הנדון. הכלל הוא שחוות דעת (כמוה כתצהיר עדות ראשית) מוגשת כתחליף לעדות ראשית, כראיה לכאורה לאמור בה, והכל בכפוף לזכות החקירה הנגדית של עורך המסמך. בלא חקירה נחשב האמור בחוות הדעת לעדות שמיעה, ככל שמדובר באמיתות תוכנה. אכן, קיימים חריגים לכלל הפוסל עדות שמיעה, אך במקרה דנן לא נטען לקיום חריג כלשהו (ע"א 8493/06 עזבון כהן נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם, 17.10.2010), פסקאות 21-20 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה ).

משהתברר שד"ר קישון נפטר, היו התובעים רשאים להניח כי לחוות דעתו אין ערך ראייתי, ושבעל הדין שיזם את מינוי המומחה (הנתבעות) יפעל למינוי מומחה חלופי, ככל שהוא מעוניין שלחוות הדעת יהיה ערך כאמור. אין מדובר במצב שלא ניתן היה להתגבר על התוצאה הראייתית שהיתה לפטירת המומחה בדרך של מינוי מומחה אחר (השוו: ע"א 506/82 זונטג נ' עזבון מנדלסון פ"ד מ(3) 113, 126 (1986)). כפי שעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, עובדת פטירתו של המומחה נודעה כאשר הנתבעות ביקשו לזמנו להיחקר.

כיוון שהנתבעות הקדימו וביקשו לזמן את המומחה לחקירה, ברי שהתובעים לא נדרשו לעשות כן. לפיכך אין משמעות לכך שהתובעים לא ביקשו לזמן את המומחה. מדוע שיבקשו לזמנו אם הנתבעות עשו כן? כשהמומחה היה מתייצב על-פי הזמנת הנתבעות, היו התובעים זכאים אף הם לחקרו. לאחר שנודע דבר פטירתו, וכיוון שחוות הדעת התבקשה על-ידי הנתבעות, התובעים בוודאי שלא היו אמורים לנקוט בכל מהלך, שכן מלכתחילה לא היו מעוניינים במינוי.

נמצא, כי אין לפנינו כל שאלה עקרונית. לא ניתן להגיש כראיה (אלא בהסכמה) חוות דעת של מומחה שנפטר, שכן נמנעה מבעלי הדין האפשרות לחקרו עליה. ככל שהנתבעות סברו שיש חשיבות שבפני בית המשפט תעמוד חוות דעת לענין קיצור תוחלת החיים, הן לא היו יכולות לנקוט ב"שב ואל תעשה" משנודע דבר פטירת המומחה.

8.

בקשת רשות הערעור נדחית. אני מחייב את המבקשות לשלם למשיבים 2-1 שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח.