רע"א 3818/06 דן דר גונדרמן נ. משרד הבטחון-קצין התגמולים

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיאה גילאור, השופט - כתארו אז - דר והשופט שיף) בע"א 3155/04 מיום 2.4.06, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 (להלן חוק הנכים או החוק) (השופטת טובי-פרידמן וד"ר זילברמן) מיום 15.11.04 בע"נ 256/01.

ב.

המבקש, יליד 1938, התגייס לצה"ל ביום 5.11.58 בפרופיל רפואי 97 ושוחרר בתאריך 2.5.61, בתום שירותו הסדיר. במהלך שירותו הצבאי, בחודש ינואר 1961, חש המבקש כאבים בברך ועקב כך הופנה לביקורת במחלקה האורתופדית בבית חולים רמב"ם בחיפה. בעת הביקורת ביקש המבקש להישלח לבית הבראה. משסורבה בקשתו מיאן לחזור ליחידתו, התפרץ בבכי ודרש בדיקה פסיכיאטרית. נוכח האירוע הופנה המבקש ביום הבדיקה- 24.1.61, להסתכלות בבית חולים לחולי נפש בעכו. המבקש אושפז במשך כחודש ימים, ושוחרר ביום 24.2.61 (להלן האשפוז הראשון). בתום האשפוז הראשון אבחנו הרופאים את מצבו כאישיות לא בשלה הרגילה ליחס מיוחד ולפינוק ואינה יכולה לעמוד בפני לחצים ותסכול. הרופאים החליטו על שחרורו מבית החולים, ללא המלצה על שינוי כלשהו בסוג בריאותו. בתאריך 30.3.61, כחודש ימים לאחר האשפוז הראשון, השתולל המבקש בבסיס. במצב זה אושפז המבקש שוב בבית חולים בעכו, וזאת עד ליום 14.5.61 (להלן האשפוז השני).

ג.

במהלך השנים היו למבקש אפיזודות דיכאוניות ומאניות, שטופלו אמבולטורית, והוא אובחן כחולה במחלה הביפולרית (מה שנקרא מכבר מאניה-דפרסיה). משנת 1994 ועד שנת 2000, נמצא המבקש בטיפולו של פסיכיאטר מבית חולים רמב"ם.

ד.

ביום 22.6.98 – כתום 37 שנים לפרוץ מחלתו – הגיש המבקש לקצין התגמולים בקשה להכרת זכות לפי חוק הנכים. את הסיבה העיקרית למחלתו תלה המבקש באשפוז הראשון, שהיה לדעתו שגוי, וכדבריו: "מחלתי נגרמה בעקב טעות באבחנה של רופא פסיכיאטרי שאשפז אותי בבית חולים לחולי נפש שלא לצורך. אושפזתי בעכו מ-24.1.61 ועד 24.2.61". קצין התגמולים דחה את תביעתו של המבקש, בנימוק כי מחלת המבקש החלה טרם האשפוז הראשון, ולפיכך אין קשר בין אשפוז זה ובין התפתחות מחלתו.

ה.

אף ועדת הערעור דחתה את ערעור המבקש בקבעה, כי המבקש לא חלה כתוצאה מן האשפוז הראשון. בפסק דין מפורט קבעה הועדה, כי המבקש הגיע לאשפוז בבית החולים לחולי נפש בעכו, לצורך קבלת טיפול בברכו. כבר בשהותו במרפאה האורתופדית לצורך הטיפול, ביום 24.1.61, הוגדרה התנהגותו כבלתי רגילה, שעה שסירב כאמור לחזור ליחידתו, התפרץ בבכי, ודרש בדיקה פסיכיאטרית. ועדת הערעור הסתמכה בין השאר על דבריו של המבקש עצמו ביום 24.1.61, עם ראשית האשפוז הראשון, כי לפני שאושפז, חש כי בשנה האחרונה חל בו שינוי נפשי.

ו.

המבקש עירער לבית המשפט המחוזי בחיפה.

ז.

דעת הרוב בבית-המשפט המחוזי (השופט א' שיף בהסכמת השופט - כתארו אז - י' דר) סברה, כי אין להתערב בממצאיה של ועדת הערעור, שקבעה כי אין להתעלם מהתופעות הברורות בהתנהגותו של המבקש, אשר צוינו על-ידי הצוות הרפואי שבדק אותו, טרם אשפוזו הראשון, ואין להתעלם מתלונותיו דאז בדבר תחושותיו הקשות ומהצורך שהוא חש בטיפול פסיכיאטרי. לאור התנהגות המבקש ודבריו טרם האשפוז הראשון, סברה דעת הרוב כי אשפוזו הראשון של המבקש לא היה הגורם למחלתו אלא תוצאתה. מנגד, סברה דעת המיעוט (הנשיאה ב' גילאור), כי האשפוז הראשון היה ארוך, מיותר ובתנאים קשים למדי, וגם אם לא היה זה אשפוז כפוי, מצביעות נסיבותיו על קשר סיבתי משפטי בין השירות לבין מחלת הנפש ממנה סובל המבקש, וזאת על-פי דנ"א 5343/00 קצין תגמולים נ' אביאן , פ"ד נו (5) 732. לדעת-המיעוט נגרמה נכותו של המבקש עקב שירותו, גם אם המחלה קיננה בגופו כשהיא רדומה והתפרצה במהלך השירות.

ט.

מכאן בקשת רשות הערעור. בפי המבקש שתי טענות מרכזיות: האחת, כי האשפוז הכפוי היוה זרז להתפרצות מחלתו של המבקש בזמן השרות. הטענה האחרת היא, כי במקרה דנא יש ללכת לפי הכלל שמחלה שפרצה לראשונה בעת השירות והוכח קשר סיבתי לשירות, הנה למרות קיומה - עוד בטרם השירות - של נטייה קונסטיטוציונלית ללקות במחלה האמורה, רואים את המחלה כאילו נגרמה כולה עקב השירות ולא הוחמרה על ידיו (ע"א 201/71

נויפלד נ' קצין התגמולים , פ"ד כרך כ"ו (1) 650 ). עוד נטען באותו הקשר, כי עצם העובדה שמחלה מופיעה לראשונה בתקופת השירות הצבאי, מבלי שנתנה את סימניה בזמן השירות, יש להכיר בה כנכות שנגרמה עקב השירות.

י.

מנגד טוענת המשיבה, כי הבקשה איננה מצדיקה דיון בגלגול שלישי. לשיטתה חוזר המבקש בבקשת רשות הערעור על הטענות שהעלה בפני הערכאות הקודמות, במטרה לנסות ולבסס את טענתו כי מחלתו פרצה בשל אשפוזו הראשון – אך אינו מגלה כיצד טענות אלה מצדיקות מתן רשות ערעור. טענות המבקש מופנות כנגד קביעותיהם העובדתיות ומסקנותיהם של בית-המשפט המחוזי וועדת הערעור ונגד האופן שבו יישמו הלכות מבוססות ומושרשות. לגופו של עניין, הערכאות הקודמות לא קיבלו את טענות המבקש לפיהן לא הייתה מחלתו תוצאת האשפוז הראשון, אלא הגורם לאשפוז זה.

יא.

השאלה העיקרית במחלוקת היא היש לראות באשפוז הראשון את הסיבה העיקרית למחלתו במחלת נפש של המבקש, כטענתו.

יב.

לאחר בחינת חומר הראיות תוך עיון במסמכים הרפואיים משנת 1961 המצוטטים בהרחבה בפסק דינה של ועדת הערעור ובחוות דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, סבורני, כי אין מקום להתערב בהחלטותיהם. על פני הדברים ניכרים בחומר בעליל סימנים מעידים לבעיה הנפשית בטרם האשפוז הראשון ובמהלכו. עצם האשפוז הראשון בא כל כולו, כאמור במכתב הרופא ד"ר רובינוביץ מיום 24.1.61 שבעקבותיו החל האשפוז הראשון, כיוון שהתנהגותו של המבקש בעת בדיקה אורטופדית הייתה "בלתי רגילה מאוד". לוותה בסרוב לחזור ליחידתו, בהתפרצות בבכי ובדרישה לעבור בדיקה פסיכיאטרית; הרופא השולח ציין כי המבקש "היה מתוח מאוד, איים שכל רגע אלול (צ"ל עלול – א"ר) להתפרץ, ... חזר כמה פעמים על זה שהוא זקוק לעזרה פסיכיאטרית ...". התנהגות זו עוררה חשד בעיני הרופא השולח עד כי כתב לאמור: "התמונה לא ברורה אך יש לפחות חשד להתחלה של מחלה פסיכוטית".

יג.

על האמור נוספו סימנים מעידים אשר התגלו תוך כדי שלב ההסתכלות במבקש במהלך האשפוז הראשון. בתיאור תולדות המחלה מיום 24.1.61 נכתב, שהמבקש סיפר כי "בשנה האחרונה חל שינוי נפשי כאילו מבפנים, החל לחשוב על החיים וגורלו מתקשה להביע את השינוי בביטויים ברורים". מפי המבקש נאמר שם עוד, כי "חיפש את ד"ר שטיינר והתפרץ בפניו בבכי ודיבר כל מיני מילים בלתי הגיוניות. הוא נפחד מעצמו היות וידע 'שיהיה לו בית משוגעים' ". בימים הראשונים לאשפוז נכתב בדו"ח הסתכלות מיום 27.1.61 כי המבקש "עדיין במצב מתוח וחוסר סבלנות מתהלך בחדרי המחלקה הלוך ושוב, מתלונן על מצב נפשי לא יציב, אומר שאינו יודע מה שהוא רוצה בכלל". בתאריך 28.1.61 אמר המבקש, כי "לא מעוניין לעזוב את המוסד רוצה טיפול, כי הוא מרגיש שיעשה משהו מסוכן". לא ראיתי מקום לחזור על מובאות נוספות, אך דומה שהדברים תומכים בהכרעות השיפוטיות עד הנה, ואיני סבור – בכל הכבוד – כי בהפניה של דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי לאשפוז השני יש כדי להטות את הכף.

יד.

בהלכה אשר סוכמה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נגד אביאן , פ"ד נו(5) 732, 763, מפי השופט - כתארו אז - חשין) נאמר כי

"על החייל התובע תגמולים לשכנע בטענתו כי חיי הצבא באשר חיי צבא הם - או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו לפריצתה של המחלה". המבחן שנקבע לצורך כך בעניין אביאן הוא מבחן משולב, סובייקטיבי ואובייקטיבי, כדלקמן: "לא רק גולגלתו הדקה - שמא נאמר - הדקה מכל דקה - של החייל תכריע בנושא הקשר הסיבתי. תנאי מוקדם הוא שיחבור אל המיבחן הסובייקטיבי מיבחן אובייקטיבי אף הוא, דהיינו מבחן התולה עצמו באירוע חיצוני שאירע לחייל או ב'מצב' חיצוני לחייל, ואשר בעקבות אחד מהם פרצה בגופו המחלה הקונסטיטוציונלית". בענייננו ביקש המבקש לטעון, כי האירוע החיצוני אשר גרם להתפרצות המחלה הוא האשפוז הראשון, אך דבר זה אין להלום, וזאת על סמך אינדיקציות ברורות כי המחלה לא רק שקיננה במבקש, למרבה הצער, ואין אירוע חיצוני ספציפי שניתן לכרכו בפריצתה (ראו פרשת אביאן , עמ' 764-763), אלא פריצתה היתה היסוד לאשפוז הראשון; התנהגותו של המבקש ודבריו בטרם האשפוז הראשון ובראשיתו תומכים בעמדה שנקטה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי, כי אשפוז זה לא היה הגורם למחלתו של המבקש, אלא תוצאתה. לא הוכח קשר סיבתי, במבחניו האובייקטיבי והסובייקטיבי, וחוששני כי אין מקום להתערבות באשר נפסק.

טו.

אשר על כן באתי לכלל מסקנה, כי אין בידי להיעתר לבקשה. בנסיבות אין צו להוצאות.