רע"א 382/22 כרמלית חב' ישראלית בע"מ נ. יהודה בוכניק

1.

בין המבקשת לבין המשיבים התגלע סכסוך שעניינו הבעלות ברכב פולקסווגן (להלן: הרכב ). בתמצית, הרכב היה רשום על שם המשיב 1, והמשיבה 2, חברה שבניהולו, השכירה אותו לתקופה של 60 חודשים לחברה אחרת (שאינה צד לבקשה דנן). בהמשך, ובנסיבות שלא התבררו, נרשם הרכב במשרד הרישוי על שמה של מרים טאטור (להלן: מרים ). בשנת 2010 נמכר הרכב על ידי אדם שהציג עצמו כפועל בשמה של מרים (להלן: אסי ) ועל ידי בעלה של מרים למבקשת, חברה שעוסקת בסחר במכוניות. מספר חודשים לאחר מכן נתפס הרכב על ידי משטרת ישראל, נוכח טענת המשיב 1 לבעלות על הרכב.

בשנים 2013-2011 נוהלה תביעה מטעם המבקשת לקבלת פסק דין שיצהיר על בעלותה ברכב. במסגרת אותה תביעה, בהסכמת הצדדים, הרכב נמכר על ידי כונסי הנכסים ותמורתו הוחזקה בנאמנות (להלן: המכירה על ידי כונסי הנכסים ). לימים, התביעה נמחקה מחוסר מעש. בשנת 2017 הגישו הצדדים תביעות הדדיות להצהרה על בעלותם ברכב – הן התביעות במוקד הבקשה דנן. כן יוער כי החקירה המשטרתית בעניין הרכב נסגרה בשל חוסר ראיות.

2.

ביום 20.6.2021 קיבל בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט א' גולדקורן ) את תביעת המבקשת (ודחה את תביעת המשיבות) וקבע כי המבקשת הייתה בעלת הרכב עובר למכירה על ידי כונסי הנכסים ולכן

היא בעלת התמורה שהתקבלה עבור מכירתו. בעיקרם של דברים, קבע בית המשפט כי במקרה דנן מתקיימים תנאיה של תקנת השוק במיטלטלין (סעיף 34 לחוק המכר, התשכ"ח-1968; להלן: תקנת השוק ) וזאת לאחר שמצא כי בין המבקשת לבין מי שפעלו בשם בעלת הרכב נכרת חוזה מכר; כי מדובר בעסקה ביחס לנכס נד עם מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר; כי העסקה נעשתה במהלך העסקים הרגיל; כי המבקשת קיבלה את הרכב לחזקתה; וכי רכישת הרכב נעשתה בתום לב ובתמורה.

3.

המשיבים ערערו על פסק הדין וביום 16.11.2021 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר מ' רניאל ) את הערעור . בית המשפט מצא כי במקרה דנן לא הוכחו תנאיה של תקנת השוק. אשר לדרישת קיומו של הסכם מכר, קבע בית המשפט שאין בנמצא הסכם בין המבקשת לבין מרים, אלא בין המבקשת לבין מי שטען שפעל מטעמה של מרים – ובכך אין די. בית המשפט הוסיף כי ספק אם תקנת השוק נועדה לחול במקרה של מכירה מסוחר לסוחר; וכי גם תנאי תום הלב לא התקיים במקרה דנן. לכך הוסיף בית המשפט כי אין ראיה שמוכיחה שהרכב עבר כדין לבעלות מרים, או ראיה שממנה עולה שהרכב הועבר לבעלות אסי – שממנו רכשה המבקשת את הרכב. בית המשפט קבע אפוא שהכספים שהתקבלו במסגרת המכירה על ידי כונסי הנכסים שייכים למשיב 1. כן הורה בית המשפט למבקשת לשלם הוצאות משפט בשתי הערכאות בסך 46,800 ש"ח.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת שגה בית המשפט המחוזי משהתערב בקביעותיו של בית משפט השלום. כך, בין היתר, טוענת המבקשת ששגה בית המשפט המחוזי משלא ייחס חשיבות לכך שהמשיב 1 לא נקט הליכים להשבת הרכב אף שידע שהוא נמצא בידי המבקשת. עוד לטענת המבקשת היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל לרישום הרכב על שמה במשרד הרישוי; והיה עליו לתת משקל רב יותר לסתירות שהתגלו כנטען בגרסת המשיבים. כן מלינה המבקשת על גובה ההוצאות שפסק בית המשפט המחוזי.

ביום 21.2.2022 הגישו המשיבים הודעה דחופה, שלפיה בקשת הרשות לערער לא הומצאה להם על ידי המבקשת. עוד נטען כי הוצאת המשפט לא שולמו וכי נפתח תיק הוצאה לפועל לגבייתן. המשיבים ביקשו שככל שתידחה הבקשה, לא תושב הערובה שהופקדה מידית, וזאת מאחר שבכוונת המשיבים לבקש הטלת עיקול בגובה סכום זה.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. הקביעות בפסק הדין של בית המשפט המחוזי אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים, ורשות לערער אינה נדרשת כדי למנוע עיוות דין.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.