רע"א 3829/19 פלוני נ. שירותי בריאות כללית

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' מ' לומפ ) בת"א 43207-06-15 שניתנה ביום 11.6.2019 ועסקה במהימנות ראיה מרכזית בתיק.

רקע

2.

המבקשים הם אחים אשר סמוך לאחר לידתם אובחן אצל כל אחד מהם מום לבבי מסוג Tetralogy of fallot . בבית המשפט המחוזי מתנהלת תביעתם לפיצוי בגין נזקי גוף בעילת "חיים בעוולה" נגד שירותי בריאות כללית, היא המשיבה בענייננו. הטענה העיקרית של המבקשים בתביעתם היא כי המשיבה התרשלה במעקב ההריונות באופן שמנע את גילוי המומים טרם לידתם ולא אפשר לאם המבקשים (להלן: האם ) לבצע הפסקת היריון ולמנוע את לידתם. המשיבה טענה להגנתה כי מהרשומות הרפואיות עולה כי במהלך ההיריון הראשון האם הופנתה לבדיקות שונות, אך נמנעה מלבצע אותן, וכי במהלך ההיריון השני האם סירבה פעם אחר פעם ובאופן מפורש לבצע בדיקות שאליהן הופנתה, ואף מסרה מספר פעמים כי לא תסכים לבצע הפסקת היריון בכל מקרה.

3.

בהחלטה מיום 19.1.2017 קבע בית המשפט המחוזי, בעקבות הסכמת הצדדים, כי הדיון בתביעה יפוצל, כך שתחילה תידון שאלה עובדתית בדבר מהימנות הרשומות הידניות שערכה ד"ר אבו נסרה, רופאת הנשים מטעם המשיבה (להלן: הרשומות הידניות ו -הרופאה , בהתאמה ), בעת הטיפול באם במהלך הריונותיה. נקבע כי לאחר שתוכרע שאלה זו, תידון שאלת החבות. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית זו לאחר שהתברר כי לצד הרישומים הממוחשבים, ערכה הרופאה את הרשומות הידניות, כאמור, ששאלת מהימנותם עמדה במחלוקת.

4.

בהמשך לכך, נשמעו הראיות והצדדים הגישו סיכום טענותיהם ביחס לשאלת מהימנותן של הרשומות הידניות, וביום 11.6.2019 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי לפיה, כאמור, הרשומות הידניות נמצאו מהימנות ונקבע כי הן נכתבו בזמן אמת. ברשומות אלה תועד, כאמור, כי האם הופנתה לבדיקות שונות במהלך ההריונות אך נמנעה מלבצע אותן, ואף מסרה כמה פעמים כי לא תבצע הפסקת היריון בכל מקרה. בית המשפט המחוזי אף חייב את המבקשים בהוצאות המשיבה בסך של 20,000 ש"ח וזאת לאור התנהלותם והטענות שהטיחו ברופאה אשר התבררו כטענות כזב.

על החלטה זו נסבה הבקשה דנן.

הבקשה דנן

5.

לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי הרשומות הידניות מהימנות, וכן כי לא היה מקום לחייבם בהוצאות בגובה 20,000 ש"ח. בבקשתם טוענים המבקשים טענות רבות לעניין חובת התיעוד הרפואי, שלדבריהם הופרה במקרה דנן, ומוסיפים כי בשל כך נגרם להם נזק ראייתי. כן נטען כי יש להחיל את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיו "הדבר מדבר על עצמו", ולהפוך את הנטל הראייתי כך שיחול על המשיבה.

דיון והכרעה

6.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

כידוע, ככלל, העיתוי להגיש ערעור הכולל השגות על החלטות ביניים של הערכאה הדיונית הוא עם מתן פסק דין, בסוף הדיון בתובענה, על כל חלקיה. אמנם, לכלל זה יש חריגים, זאת במיוחד במקרים בהם ישנה חשיבות רבה להכרעה בבקשת רשות הערעור דווקא בנקודת המפנה הנדונה – ככל שהיא קובעת את המסלול שעל פיו תמשיך התביעה להתברר. כמו למשל, כאשר להחלטה מושא הבקשה יש השלכה מובהקת על זהות הצדדים בהמשכו של ההליך כמו גם על אופן המשך ניהולו (ראו: רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש , פסקה 4 (25.6.2007); רע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני , פסקה 11 (4.3.2018)). בכל מקרה על בית המשפט לבחון האם יש הצדקה לבחינה מיידית של הביקורת הערעורית, וזאת על-ידי איזון בין השיקולים השונים, ובהם החיסכון בזמן שיפוטי ויעילות דיונית (ראו: רע"א 3559/13 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' קרפ , פסקה 6 (12.9.2013)). לא מצאתי כי המקרה הנדון בא בגדר מקרים חריגים אלו.

7.

בבקשתם טוענים המבקשים כי בית המשפט שגה בקביעתו לפיה הרשומות הידניות שנערכו על-ידי הרופאה הן מהימנות, וכי הרופאה הפרה את חובת התיעוד הרפואי המוטלת עליה באופן המצדיק היפוך נטל ההוכחה, ובסופו של דבר קביעה כי המשיבה התרשלה במעקב אחרי ההריונות מושא התביעה. לטענות אלה אין כל השלכה על זהות הצדדים בהמשכו של ההליך, או על אופן ניהולו, ואין צורך ענייני מובהק בהכרעה מידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים כבר בשלב זה. טענות המבקשים ראויות להתברר, אפוא, במסגרת הערעור על פסק הדין שיינתן בתובענה כולה, שאז תעמוד להם, במידת הצורך, זכות ערעור על פסק הדין שיינתן. לנוכח האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה להידרש לטענות אלה בשלב זה, במסגרת בקשת רשות ערעור.

8.

בנוסף, אין מקום ליתן רשות ערעור ביחס לטענות המבקשים בעניין חיובם בתשלום הוצאות המשיבה, וזאת נוכח הקבוע בעניין זה בסעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009.

הבקשה נדחית.

משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.