רע"א 3832/02 רפי שובל נ. בנק הבינלאומי הראשון - סניף הבורסה ליהלומים

המבקשים חתמו בתאריך 6.11.94 על שטר משכנתא, שבגידרו הסכימו למשכן את ביתם שברחוב הדיונון 15 בראשון-לציון (להלן: הבית) להבטחת חובם למשיב, ובכלל זה חובם מכוח ערבות "לחובותיהם של אחרים לבנק ... ללא הגבלת סכום". בשנת 2001 פתח המשיב בהליכי הוצאה-לפועל למימוש המשכנתה שנרשמה על ביתם של המבקשים, וזאת נוכח חוב של המבקשים למשיב בסך של כ750,000- ש"ח וחוב למשיב בסך של כחמישה מיליון ש"ח של חברת יהלומי שיר (1989) בע"מ (להלן: החברה), שהמבקש 1 הוא אחד מבעליה וערב לחובותיה למשיב.

או אז הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תובענה למתן הצהרה שלפיה המשכנתא שנרשמה על הבית מבוטלת, וזאת מן הטעם שנרשמה אך ורק להבטחת חובם של המבקשים למשיב הנובע מכספים שהמשיב הילווה למבקשים לצורך בניית בית נוסף ברעננה על מגרש שרכשו. המבקשים טענו עוד, כי את ההלוואה הזו פרעו זה מכבר. בצירוף לתובענה הגישו המבקשים לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן צו זמני לעיכוב הליכי מימוש המשכנתא.

בית-המשפט המחוזי (השופט יהודה זפט), לאחר שמיעת ראיות, דחה את הבקשה למתן הצו הזמני. וכך קבע:

טענת המבקשים אינה תואמת את שטר המשכנתא לפיו שועבדה הדירה להבטחת כלל חובות המבקשים כחייבים או כערבים לצד שלישי ... יתר על כן, לו הייתה גרסת המבקשים נכונה, סביר להניח שהיו פונים אל המשיב ומבקשים את הסרת השעבוד. סברה כזו מתחזקת לאור טענת המבקשים כי מצב החשבון של המבקשים באותה עת היה טוב ולא הייתה סיבה לשעבד את הבית. משלא עשו כן, נראה סביר יותר כי גרסת המשיב לפיה הבית שועבד להבטחת חובות החברה והחוב הפרטי לבנק היא זו שתואמת את ההסכמות בין הצדדים.

...

המבקשים לא הציגו תשתית ראייתית לכאורית שמניחה את דעתי לביסוס טענתם ... מסקנתי היא, כי סיכויי המבקשים לזכות בתובענה קלושים ביותר עד כי אינם מצדיקים הענות לבקשה.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור. טענת המבקשים הייתה, כי בית-המשפט שגה בקובעו כי אין סיכוי לכך שתובענתם תתקבל. בהקשר זה הטעימו המבקשים, כי בכל מקרה המבקשת לא ערבה לחובות החברה, ולכן אין תוקף לשטר המשכנתא כלפיה, וכי המבקשים אינם מתנערים מחובם הפרטי למשיב, והם מוכנים לשעבד את הבית לטובת בנק אחר, וזאת על-מנת שיתאפשר להם לפרוע את חובם למשיב. עוד נטען, כי במאזן האינטרסים, יש להעדיף את האינטרס של המבקשים לזכות בהגנה על בית מגוריהם עד שתתברר תובענתם על-פני האינטרס של המשיב להיפרע את חובו.

טענות המבקשים אינן יכולות להתקבל.

כידוע, אף בשלב שבו נדרש בית-המשפט להחליט אם להעניק לתובע סעד זמני - בתנאים של חוסר ודאות באשר לצִדקת טענות התובע - על התובע להעמיד תשתית ראייתית מינימלית לביסוס טענותיו. במקרה שבפניי, בית-המשפט המחוזי קבע, לאחר ששמע ראיות בעניין זה, כי המבקשים לא העמידו את התשתית הראייתית הנדרשת להוכחת טענתם בדבר הסכמה שנתגבשה בין המבקשים לבין המשיב, השונה באורח משמעותי מן ההסכמה העולה, בין היתר, מן המסמכים שבכתב שהציג המשיב.

בנסיבות אלו, וכאשר המבקשים אינם חולקים על כי חובם הפרטי למשיב עומד על סך של כ750,000- ש"ח, אין עילה להתערבות בהחלטת בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.