רע"א 3840/16 פלוני נ. קצין התגמולים

נפתח בהבעת צער על פטירתו של המנוח – בן המבקשים – בדמי ימיו. המנוח שירת כשוטר סמוי, ונפטר לאחר כארבע שנות שירות ממחלת סרטן המעי הגס עם גרורות בכבד. אין חולק כי נפטר בעת שירותו. השאלה היא, על פי החזקה שבסעיף 2ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (חוק המשפחות), האם הוכיח המשיב כי הפטירה לא היתה עקב השירות. לטענת הורי המנוח, המבקשים להיות מוכרים כהורי נספה לצורך חוק המשפחות, נחשף בנם בעבודתו לקרינה אלקטרו-מגנטית ובעטיה של זו פרצה המחלה. המשיב וכן ועדת הערעור דחו את עמדת המבקשים. ועדת הערעור סברה, כי המשיב הרים את הנטל להיעדר קשר סיבתי, הן כיון שלא הוכח שהמנוח אכן נחשף לקרינה אלקטרו-מגנטית והן בהיעדר הוכחה, כי אפילו היתה חשיפה לקרינה, יש לכך קשר למחלת המנוח.

בערעור בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. דעת הרוב, של השופטים טובי והשופטת למלשטריך-לטר, סברה כי ועדת הערעור צדקה וכי המקורות הרפואיים אינם מסוגלים להוכיח קשר סיבתי בין הקרינה בה מדובר לגידול ממנו נפטר המנוח, וכן לא הוכח כלל כי המנוח נחשף לקרינה מסיבית, ועסקינן בהקשר זה בהשערה. נפסק, כי אין מקום להכביד על הנטל שעל קצין התגמולים על-ידי קביעה כי כל מי שחלה במחלה שאין פשרה ידוע ייכנס לגדר הזכאות, מקום שההוכחה הנדרשת היא על צד השלילה. לעומת זאת סבר השופט סוקול, בדעת מיעוט, כי המשיב לא עמד בנטל סתירת החזקה שבסעיף 2ב, וכי הידע הרפואי אינו מלמד על קשר סיבתי, אך גם אינו שולל אותו.

בקשת רשות הערעור מטעם המבקשים שלפנינו תומכת בדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, ובטיעון כי על פי הלכת ע"א 192/85 קצין התגמולים נ' הכט

פ"ד מד(3) 646 (1990), בהתקיים תיקו בתחום הראייתי, יש לפרש את הדברים לטובת התובע תגמולים. מטעם המשיב נטען, כי אין מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי שכן עסקינן ביישום הלכות קיימות, כי לא הוכח – בשונה ממקרים אחרים – שישנן שתי אסכולות רפואיות בנושא, וכי לא הוכח הקשר הסיבתי בין הקרינה למחלה.

לאחר שמיעת הצדדים, ועם כל היגון הכן על פטירת המנוח בלא עתו, לא ראינו מקום ליתן רשות ערעור. המדובר במקרה עצוב עד מאוד, ואולם עסקינן ביישום הלכות קיימות, הבוחנות את מאזן ההסתברות במקרים מעין אלה. אכן, אילו סברנו כי יש עיוות בפסק הדין נשוא הבקשה היינו שוקלים אף מטעם זה מתן רשות ערעור. אך חוששנו שגם עיון בנושא לגופו אינו תומך בקבלת הבקשה. בכל האהדה למנוח ולמשפחתו תבל"א, ברי כי הכרעת המחוקק להעביר את נטל הראיה במקרי מוות במהלך השירות, אין פירושה כי כל מחלה שבה לקה חייל (או שוטר כמו בענייננו) בעת שירותו תהיה יסוד לקשר סיבתי, הגם שעסקינן בחוק בעל אופי סוציאלי; המדובר בהוכחת רכיב שלילי ("אין קשר"), שהיא קשה מטבעה, וכאן יש לבחון כל מקרה לגופו במאזני היגיון ושכל ישר. המשיב הביא מדברי הנשיא שמגר בד"נ 38/84, הנזכר בע"א 182/88 קצין התגמולים נ' אלון פ"ד מב(2) 821, 824, כי אין לומר ש"כל מקום בו מדע הרפואה לא גילה קשר סיבתי בין גורם פלוני לבין מחלה פלונית, יש עדיין יסוד להנחה כי קיים קשר סיבתי כאמור. מסקנה כאמור עלולה היתה להביא לכך, כי כל הבלתי ידוע בתחום הרפואה – והוא לצערנו אינו מועט – הופך לעולם לגורם שאינו ניתן לסתירה או להפרכה"; כך סבורים אף אנו, מקום שלא הוכחה כדבעי החשיפה לקרינה, ולא כל שכן נושא הקשר הסיבתי. מקובלת עלינו בהקשר זה דעת הרוב בבית המשפט המחוזי.

כאמור איננו נעתרים לבקשה. אין צו להוצאות.