רע"א 3858/02 כוכבא רחימי נ. רחמים סעדון

המבקשת 1 (להלן: המבקשת), אחותה, והמשיב 2 (להלן: אליאס) הינם בעלי חנות, וכל אחד מהם מחזיק שליש מן הזכויות בנכס. בתאריך 19.10.95 חתמו המבקשת ואליאס על הסכם לפיו באם לא ישלם אליאס את חובו הכספי למבקשת בתוך שנתיים וחצי, הוא יעביר את זכויותיו בנכס לידי המבקשת. כמו-כן התחייב אליאס להעביר את דמי השכירות בגין חלקו בנכס למבקשת, ולהימנע מלבצע כל דיספוזיציה בנכס. במעמד חתימת ההסכם, הציג אליאס בפני המבקשת את המשיב 1 (להלן: סעדון), בהסבירו כי הוא חייב לסעדון כספים וכי משכן את זכויותיו בנכס לטובת סעדון בגין חוב זה. בהסכם בין המבקשת ואליאס נכתב, כי התחייבותו של אליאס להעביר את זכויותיו בנכס למבקשת, כפופה "לשעבוד הרובץ על הנכס לטובת [סעדון]".

בתאריך 8.10.97 פתח סעדון בהליכי הוצאה-לפועל למימוש המשכון שנרשם על זכויות אליאס בנכס, ובגידרם אף ביקש להורות על עיקול דמי השכירות שמשלם אליאס למבקשת.

או אז הגישו המבקשים תובענה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בה ביקשו, בין היתר, לאכוף על אליאס להעביר על שמם את זכויותיו בנכס, בהתאם להסכם ביניהם. טענת המבקשים היתה כי אליאס לא פרע את החוב למבקשת. המבקשים הסבירו עוד בתובענתם, כי במעמד חתימת ההסכם בינם לבין אליאס, התחייב אליאס - בנוכחות סעדון - לפרוע את חובו כלפי סעדון. במקביל הגישו המבקשים לבית-המשפט בקשה לעיכוב הליכי מימוש המשכון בהם פתח סעדון, ולמניעת כל דיספוזיציה בזכויות בנכס על-ידי אליאס. בבקשתם טענו המבקשים, כי קיימים מסמכים בתיק ההוצאה-לפועל המעידים על-כך שהמשכון הינו פיקטיבי, ונועד להביא להעדפת סעדון על-פני נושים אחרים של אליאס.

בית-המשפט המחוזי, לאחר שמיעת הראיות, קבע בהחלטתו:

לא מצאתי סימוכין של ממש על-פני הדברים, במסמכים ובטענות שהוצגו בפני, שיש בהם להעיד על קנוניה כביכול שנרקמה בין אליאס לסעדון כנגד המבקשים, על פסול שדבק במישכון זכויותיו של אליאס לסעדון..., או על הטעיה כלשהי שהוטעו המבקשים על-ידי סעדון.

עוד קבע בית-המשפט בהחלטתו, כי גם אם בסופו של יום ובתום ההליכים יצליחו המבקשים להוכיח את תובענתם כנגד המשיבים, הרי שהנזק היחידי שעשוי להיגרם להם הינו נזק כספי. לפיכך, דחה בית-המשפט את בקשת המבקשים למתן הצווים הזמניים כנגד סעדון, אולם הורה לאליאס, לאור הסכמתו, להימנע מהעברת זכויותיו בנכס.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגידרה חזרו המבקשים על טענותיהם בפני בית-המשפט המחוזי.

לא מצאתי כי טענות המבקשים מצדיקות את התערבות בית-משפט זה בהחלטת בית-המשפט המחוזי. שכן, ראשית, בית-המשפט המחוזי לא מצא תשתית ראייתית לכאורית התומכת בטענות המבקשים בדבר קנוניה בין אליאס לבין סעדון, או בדבר פיקטיביות המשכון. שנית, והוא העיקר, הנזק הצפוי למבקשים אם לא יינתן צו המניעה הוא כספי. משכך, וכאשר המבקשים לא חלקו על כך שיוכלו להיפרע נזק זה מן המשיבים, לא היה מקום למתן הצו הזמני.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.